כמי שמרצה בעשור האחרון במוסדות רבים וביניהם מכינות קדם צבאיות וישיבות תיכוניות – כאבתי מאוד לקרוא את מאמרו של הרב שמואל אליהו שליט"א, אך קשה לומר שהופתעתי. הרב פרסם מאמר מלווה בנתונים המעידים על שיעור גבוה של יציאה בשאלה מתוך הציונות הדתית, העומד על 40 אחוז.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגרת קורונה: המדריך לשנת לימודים בזום
– "שגריר הרצון הטוב" של אונר"א מטיף להשמדת ישראל
– לוחם אש: סיור בשדות עוטף עזה החרוכים
אנו עדים לפער עמוק בין הרצון והגישה החינוכיים של רמי"ם יראי שמיים ובין תלמידיהם הנמשכים בעוצמה לחיי החולין. בין הורים מלאי רצון להענקה ובין ילדיהם שחסרים את כלי הקיבול הנפשיים לקבלה.
נתונים אלו לא הובאו לשולחן התנצחות אקדמית עקרה, כפי שהשיב למאמר נציג פרוגרסיבי בעל גישה קרה. לא חשובה סטיית התקן מנתוני המחקר הסופיים, אלא סטיית הדרך הציבורית בחינוך הילדים. ארגוני היהדות הרפויה, המסונפים לקרן החדשה ודומיה – כבר ביצרו עצמם בשליחות מטשטשת להחלשת קירבת השם ולהנפה גאה של דגל קור רוחני.
דווקא אותם שגרירי כפור ורפיון הם גופא הסיבה ליחסי הציבור ה"משובחים" של הציונות הדתית. למעלה מ-300 אלף בעלי תשובה בישראל בשנים האחרונות, כשרק מיעוטם פנה לבית המדרש הדתי לאומי. נשאלתי רבות בעבר, מדוע אני, כקצין בשייטת, לא מצאתי את ביתי הטבעי בבית המדרש הציוני כשחזרתי בתשובה לפני שנים. תשובתי לצערי הייתה כי השגרירות אותה פגשתי באותם ימים, הייתה דלה בקומתה ובעלת חיות רוחנית כבויה.
התודעה המתנצלת של חלקים בציונות הדתית מפספסת ומרחיקה את דורשי האמת. היא יוצאת מנקודת מוצא תפיסתית של נפרדות, של תודעת שונות חברתית כלפי הציבור שאינו דתי – כיעד סופי לגיטימי. ללא שאיפה פנימית לפרוץ את המסגור, להנכיח את העושר היהודי כלפי כולם, להטעים את החסר לאחר באופן טבעי ובגובה העיניים, להבין שמציאותו כלא-דתי נובעת מגזל זהותו ולא מבחירתו.
בוגרי מערכת החינוך הציונית דתית, שהכרתי במהלך חיי הלא דתיים, היו ברוב מוחלט של המקרים אנשים ערכיים, דעתנים, שואפים למקצועיות, ידענים, מרשימים, מעורבים. אך כמעט כולם היו – נטולי זהות יהודית ערנית. מעולם לא הרגשתי שהם בעלי הערכה לחלק התורני שבאישיותם. שהם בעלי עושר והשקפה תורנית עם רצון לחלוק אותם בטבעיות ונינוחות, עם הקרדיט החברתי שהם מקבלים. דתיותם נתפסה בעיניהם כ"עקב אכילס" שלהם, כנקודת שונות חברתית אותה ניסו להסתיר, על מנת לשדר שהם שווי ערך לכולם. המסר שנקלט היה כי זהו מטען דל, חסר חשיבות, זמני ובר חלוף.
תודעה כזאת, במהותה, מהווה קרקע תפיסתית נוחה, לשורשי הפרוגרסיביות שמקודמת וממומנת כיום על ידי קרנות זרות בישראל. כלומר, השלמה עם הכיתתיות הרוחנית וחוסר שאיפה להתקדמות של כלל ישראל לזהותו היהודית.
כשזכיתי להתקרב ליהדות, גיליתי בעצמי אכזבה מחבריי הדתיים – איך ייתכן שלא חלקו משהו מהאמת הגדולה הזו? לא רמזו? לא האירו? לא חיזקו? לא הצביעו? דתיותם הייתה עניין אישי חבוי ומופנם. החולשה הרוחנית דחקה מהם את עוז הרוח להעמיד אמת ולהבטיח שזו שייכת גם לנו.
בעוטף עזה בצוק איתן, הזדמנה לידי חוברת קטנה ומופלאה מבית היוצר של תורת הציונות הדתית ה"חבוייה". נדהמתי מעמקות התורה, מחיבורה לשליחותי הצבאית, לזהותי הישראלית ומתחושה כי חלק חשוב בפסיפס קומתי התורנית נגלה. גילוי העומק התורני היווה עבורי תגלית אדירה. ה"מזרוחניקיות" נתפסה בעיניי עד אז כדלה, כמלאכותית וכדתית בלית ברירה. חשיפה זו הובילה אותי למסע הכרות תורני וחברתי עם בית מדרש עשיר ומפתיע.
כיום, כמתבונן מן הצד, אני משתומם על השיח הערני בין שתי קהילות המחנה הסרוג, כאילו מדובר בגוף אורגני שחלקיו מקבלים רשות זה מזה לומר את דבריהם. התוצאה לדאבון לב, היא התכתשות שמייצרת חזות עלובה ומוטעית של עולם תורני עשיר.
ה"בליינד ספוט" שחסרה בתמונה היא השאלה הפשוטה: על מה המריבה? מה בכלל הקשר בין מחנה תורני, חזק וגבה קומה, חדור בתודעת שליחות בעלת עוצמה ותוקף לבין מחנה שני רפוי ומדולדל, מקרר אמבטיה וסוכן של תפיסות זרות? האם חבישת הכיפה הסרוגה היא תנאי סף מספק להתכללות כמחנה אחד? האם הפער הרוחני האדיר- לא תובע את בירורו?
אנו מצויים כיום במלחמה אמיתית על זהותה היהודית של ישראל. כאשר פלוגה אחת מסרבת להילחם, המג"ד ממשיך קדימה. בסירוב הוא יטפל בשוך הקרב. נדמה כי הציונות הדתית נכנעת להתכתשות פנימית עם חלקיה הקרים ובכך מבזבזת משאבי אנרגיה וזמן אדירים שמונעים ממנה לנתח אסטרטגית את המפה.
היסח הדעת הזה מוביל לפגם באיתור מאות אלפי בעלי תשובה פוטנציאליים לשיתוף פעולה יהודי במרחב הציבורי בישראל. ציבור ענק וגדול בעל רצון, יכולת, שייכות ותחושת שליחות עמוקה. זרם חברתי אדיר המכיר את העולם הזה ואת שפתו, אך בעיקר חדור עזות דקדושה לבנות קומת רוח איתנה, ב"שכונה" ממנה הגיע – שנקראת "המדינה".
לכל ציבור יש חסרונות. כולל ציבור בעלי התשובה, המתמודד עם אחוז נשירה עצום בקרב בני הדור השני שלו. שיעורי העזיבה הגבוהים הללו יכולים לפקוח את עיני כולנו לשיתוף פעולה בין המחנות, שיחזק את כולם באופן סינרגטי. הציונות הדתית התורנית תקבל חיזוק כמותי ואיכותי של ציבור בעל קומה רוחנית איתנה. תנועת התשובה תזכה לשותפים מנוסים בפיתוח התייחסות לרובד רחב יותר: יהדות ציבורית ובניית קומת רוח מדינית.
עלינו להשקיע כיום את מיטב כוחותינו בפריצת דרך של שיתופי פעולה והעמדת תורה בתפארתה, ולא לווכחנות מצמצמת מהי מתודולוגיית המחקר והשיטה. זו העת לחבור כתף אל כתף ולהתקדם יחד בעוצמה.
