"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח", כתב הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ב' הלכה ד'.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא בתום לב: אבסורד פסק דין מצפה כרמים
– אוחנה לא חותם, והחוק לאיסור צריכת זנות לא נאכף
– לילה, ים וחברים טובים: רגעים שצריך מהם יותר
שלושה שבועות. 600 שרפות. שתי פגיעות ישירות בבתים. עשרת אלפים ניסים. בלון ועוד בלון, זרים־זרים של בלונים, יום הולדת שמח. וכמו אחרי מסיבה ראויה לשמה, יום אחר כך נשאר נייר דבק על הקיר ובלונים רפויים, שמעידים מה התחולל כאן בחודש האחרון, חודש הסליחה והרחמים והבלונים. ואנחנו מנקים את הפירורים ואוספים את מה שנותר ומחכים בסבלנות עד יום ההולדת הבא. נשארו כל כך הרבה מתנות שרצינו לקבל אבל כבר לא היה נעים לבקש.
וכאילו אנחנו מצווים לפתוח את הלב ולסלוח, לדפדף הלאה, להקליל. אבל אנחנו לא סולחים, כי איש לא ביקש מאיתנו סליחה. לא על הפחד ולא על העלבון ולא על האובדן ולא על הטרור ולא על הפרי והבר האבוד, והעמל, העמל שעמלנו לשווא. הזיעה והתקווה והשעון המעורר מוקדם־מוקדם בבוקר. והאדמה האפורה מתחת לשלפים, גם היא מביטה בנו בעיניים פעורות, מחכה לשמיטה אמיתית. אין לה עוד לתת לנו דבר. בטח לא תקווה. איך אפשר לצפות שנזרע ככה, אפילו עם טישו מגולגל ביד ומשקפי שמש שיסתירו, שלא יעלזו בעזה, אם ברור שלא נקצור. לא ינום ולא יישן כבאי ישראל.
ועולם חוזר למנהגו ונוהג באיוולת. וכמו שהמשנה לחכם באדם אמר, טיפשות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה. והנביא רוני דניאל אומר שאורך ההפוגה תלוי בישראל. רוצה לומר שאורך החצאית קוצב את הדקות לפני האונס. ושהאנס הוא הקורבן.
והקורבן מספר לעולם על סגר ישראלי וסגר קורונאי, ומצב קשה ובתי חולים בלי חשמל. הוא רוצה ודורש. יש לו רשימות, ואנחנו נותנים. בכל זאת, לא נעים לבוא למסיבת יום הולדת בידיים ריקות. הוא מציע שקט, הוא מציע לא לפגוע בנו. לא לעשות כלום. אין מה להגיד, זאת מתנה נהדרת. ורק לתזכורת הוא שולח תזכורת אחרונה לחודש שהיה פה, אם הספקנו לשכוח, ואנחנו מצדיעים. צה"ל הגדול, החזק. צה"ל שלנו. והחיילים עומדים, מצלים על העיניים ומביטים למעלה, תראו – זר בלונים צבעוני. המפקדים שלהם בממשלה הופכים אותם לילדים קטנים קטנים, ואותנו למרמס.
והקטר נוסע, ומזרים מיליוני דולרים של דמי חסות לקורבן הפירומן. 5,500 דונם של שדות ויערות. מה פשע העץ? מה פשע החקלאי? יצאנו מכל סנטימטר, ארזנו בעטיפת מתנה כל גרגיר חול. מה עוד תבקשו מאיתנו?
והקורבן מאיים ודורש מים וחשמל וגז ומפעל התפלה ומרחב דיג. ואנחנו נותנים, בשמחה רבה. וראש המועצה האזורית שדות נגב השרופים אומר בהיגיון מצמית: אם ממשלת ישראל חושבת שצריך לתת כסף לחמאס, למה לא נתנה לו לפני חודש? ככה לא עובדים. וכמה שהוא צודק.
מה איבדנו בעזה, היו שואלים הצינים במזגני האספרסו. והיינו מביטים וסימן שאלה תמים בעינינו, מי דיבר על אובדן בכלל, והיום, אחרי שיצאנו, יש משפחות שעונות: את הבנים שלנו איבדנו שם. והמשפחות שמחכות, יותר מכולנו, לתשובה אמיתית, למנהיג שיתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, וגם אם זה נשאר אותו אדם, עוד סיבוב ועוד סיבוב עד שכבר איבדנו את הצפון ואנחנו מתנודדים כשיכורים, ומממלמלים תפילה כחנה, שישנה לפחות את שמו, את המהות של עצמו, של מעשיו, כאילו אומר שהוא אחר, שהוא לא אותו האיש שעשה אותם מעשים. שיבכה. שיצעק על כל שדה, על כל בית, על כל עץ. על האבוקדו הנשקף.
ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה, מונה הרמב"ם שרואה את הכול ממבט הנשר, ושחור לו בעיניים. המסית את חברו, הפורש מן הציבור, המלעיג על המצוות ועוד אחד ועשרים דברים נכוחים. אבל הגדול שבהם הוא התכחשות לעצם החטא. וגדול מזה – ללכת בלי מצפן, בלי כיוון, בלי תכלית. וגרוע מכל אלה – להנהיג אומה שלמה בחוסר דרך.
