את שלושת ילדינו שלחנו ללמוד בבית הספר היסודי קשת בירושלים, המשותף לדתיים וחילונים. פעם, בשבת משפחתית אצל קרובים חרדים, הם ביקרו אותנו בחריפות על כך: אתם לא חוששים שהילדים יצאו חילונים? ואני אמרתי: אם העיקרון החינוכי היחיד שלנו היה שהילדים יישארו דתיים, לא היינו שולחים אותם לשם. אך מבחינתנו זה רק אחד היעדים, לצד הרצון שהילדים יהיו בני אדם טובים, וגם אנשים המעורים בכל הטוב שיש לתרבות האנושית, לא רק היהודית, להציע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המלכה האם: מי אוהב אותי יותר ממנה
– השלום ממריא: חתימת ההסכם עם האמירויות קרובה מתמיד
– לילה, ים וחברים טובים: רגעים שצריך מהם יותר
נזכרתי בדיון הזה השבוע, כאשר ערוצי תקשורת בציבור הדתי־לאומי סערו סביב פולמוס הדתל"שים: הוויכוח שעורר מאמרו של הרב שמואל אליהו בעלון "עולם קטן". אליהו הביא נתונים מסקר חדש, שלפיו שיעור בוגרי החינוך הדתי־לאומי שאינם ממשיכים בבגרותם אורח חיים דתי מגיע עד כדי 43 אחוזים. לנוכח זאת תבע אליהו מהמגזר לחזור ולאמץ חינוך תורני בסיסי, שיחשיב פחות הישגים במתמטיקה ובאנגלית ויותר חינוך למצוות, בלי יותר מדי ניסיונות לאיזונים מורכבים בין הזהות הדתית לזהות המערבית־אוניברסלית. בקיצור: החינוך החרד"לי.
הרב אליהו מוטרד מהמספרים, ורוב העונים לו עסקו במספרים. הם ביקשו להזכיר לו שגם בעבר היו בציונות הדתית אחוזי חילון גבוהים, שהם בטבעה של תפיסה חינוכית מורכבת; וכן שבמערכת החינוך הדתית לומדים גם ילדים ממשפחות מסורתיות, שמלכתחילה אין לצפות שרובם יהיו שומרי מצוות בבגרותם. הטיעונים האלה נכונים, אבל בעיניי הם אינם העיקר, כי הם שותפים להשקפת העולם היסודית של הרב אליהו: זו הרואה בדתיות ביטוי למדד כמותי של ספירת מצוות, ומאמינה שהחינוך הדתי אמור להתמקד בהעמדת כמה שיותר חיילים לצבאות השם.
אבל אם זה היעד הבלעדי, למה להסתפק בזהות חרד"לית? למה לא ללכת ישר אל המקור, אל הזהות החרדית? שם הסיכוי לחילון, עם כל העיצומים נגד העוזבים, נמוך עוד יותר. החרד"לים יאמרו כי הזהות שלנו אינה מסתפקת בשמירת מצוות, אלא רוצה לחנך גם לתפיסה לאומית בריאה, לתרומה למען הכלל, בשירות הצבאי ובחיים האזרחיים. יפה מאוד, אבל כל מגע כזה עם "הכלל" גם חושף את המממשים אותו להשפעה זרה. בדיוק באותו אופן, זהות הזרם המרכזי של הציונות הדתית מוסיפה לשניות של היסוד הדתי והיסוד הציוני־לאומי גם יסוד שלישי, הזהות של מיטב הערכים והתרבות העולמית, למרות הסיכון שמוצב בכך לזהות הדתית.
אבל יש עוד נקודה, חשובה לא פחות. כששלחנו את ילדינו לבית הספר קשת נתקלנו בתהיות גם מתוך הציבור הדתי־לאומי. התשובה שנתתי בדיונים האלה הייתה קצת שונה מזו שנתתי לקרוביי החרדים. אמרתי שהסיבה העיקרית לחינוך בקשת היא לא קיום דיאלוג דתי־חילוני, אלא הרצון שהם יקבלו חינוך דתי טוב יותר: חינוך שלא מבוסס על יראה (בדיקת ציצית בבוקר), אלא על טיפוח אהבה לזהות הדתית. סיפרתי על המורה ג'וש, תלמידו של ר' שלמה קרליבך, שבתפילות ראש חודש בקשת היה מרקיד בשירה את כלל תלמידי בית הספר, חילונים כדתיים.
זאת ועוד: פעם שמעתי מפרופ' אליעזר שביד משפט מכונן, שמלווה אותי מאז בכל עיסוקי בנושאים האלה. "אי אפשר להתחמק מהמודרנה", אמר שביד, "ומי שינסה להתחמק מהמודרנה ברמתה הגבוהה סופו שייפגש איתה ברמתה הנמוכה". אני נזכר במשפט הזה בכל פעם שאני נתקל באינספור הסיפורים הקשים על השבאבניקים החרדים. הם חונכו שתרבות המערב במיטבה – תיאטרון, קולנוע, ערכים כלל־אנושיים – הם אבי אבות הטומאה. אבל גם הם אינם יכולים להתחמק מפיתוייה הנמוכים של תרבות המערב, שאופפים את כולנו מכל עבר. כתוצאה מכך אנחנו רואים אלפי שבאבניקים שצורכים את החלקים הגרועים ביותר של תרבות המערב, בעודם ממשיכים להפטיר את הזמירות הישנות של שנאת זרים ועליונות הנשמה היהודית.
בחינוך הדתי הפתוח יש אולי יותר דתל"שים, מבחינה מספרית, אבל אם אפשר להתרשם בהכללה, רמתם האנושית בדרך כלל גבוהה מזו של הדתל"שים והשבאבניקים החרדים. החינוך החרד"לי אמנם חשוף פחות מן החינוך החרדי לסכנה הזאת, אבל ככל שיבוז יותר לתרבות המערב האיכותית, האיום הזה יתקיים גם לגביו.
