כמה חבל שאי אפשר לעשות רמזור על אנשים

המוח שלי בקושי איתי. בקושי. התחילה השנה, ובימים הראשונים של ספטמבר הייתה נפילת מתח בין־גלקטית של כל ההורים והילדים. מזג האוויר המשוגע הלם את מזג הרוח הפנימי. ריבים בין חברות, ריבים עם מתבגרים, ריבים עם ועדים ועם אחראים. ואני מרגישה כמו החמישית שלי שמתרגלת לחיות בלי שנ"צ, והיא מסתובבת במין ג'ט־לג ללא טיסה, סהרורית. לא מצליחה להתפקס ולא מפסיקה להזיע.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דיון בוועדת העבודה והרווחה: כאוס מתמשך בסוגיית תרומות הזרע
– מחממים מנועים לקראת החתימה על ההסכם עם איחוד האמיריות
– ארדואן מחזק את אחיזתו והמוחות הטורקים בורחים ליוון

כמו בכל תחילת שנה, אני מארגנת לי ולכל הבית טבלאות: של החוגים, של המערכת, של מי חוזר מתי ובאיזה הקשר. האיש שלי דבק בטבלה שלו – טבלת הסנדוויצ'ים! מקדיש שעות ומראיין כל אחד איזה כריך הוא רוצה ולאיזה יום – אני חולקת עליו מראש ולא מבינה מה רע בטקס הקבוע כשתורי לארגן את האוכל: אמא מה שמת לי? לא מגלה – תהיה לך הפתעה בבית ספר – הסוף.

אלא שאם בכל שנה עד היום, תוך שבוע הקטנים מתרגלים לחיות בלי שנ"צ והגדולים מתרגלים להיות נרגזים, הרי שהשנה ההתקלות לא נגמרות, הצהרות בריאות ידניות עוברות לדיגיטליות (עד שכתבתי וצילמתי 400 עותקים וגזרתי וכתבתי את כל ימות השנה!!!). בגלל הקפסולות כל יום יש פה צאצא אחר וכל השאר צריכים להתחשב בו ולתת לו לישון, למרות שבלילה הקודם זה שלא הולך למחרת ממש לא התחשב באף אחד וראה עד אמצע הלילה את הגמר של בית ספר למוזיקה (איך ציפל לא ניצח?!?!?! איך?!?!?!).

וההרגשה היא שאני לא מצליחה להשתלט. אז ביקשתי מהאיש שלי לנהל את ההרשמה לחוגים, והנה ברוך ה', אני מאמינה שלקראת מאי הוא יסיים לבצע את המשימה. כרגיל במקום ללכת בדרך הקלה לרשום את הילדים לחוגים שרשומים אליהם ילדים להורים שלא מפספסים את התור שלהם בקארפול – הוא פרש בפניהם את שלל האופציות ונתן להם לבחור. האם אדוני פספס את השלט בכניסה שאומר: כאן זה לא דמוקרטיה? אני מוצאת את ילדיי מגלים עולם שלם של אופציות שהם מעולם לא שמעו על קיומן ומבחינתי בצדק, מי אתם אנשים ששולחים לחוג אילוף איגואנות???

בתוך כל זה – אני מנסה לרחף, ולכתוב לכם טור עמוק כזה, עם תובנות על אלול ועל החלטות פנימיות ועל זה שחשבתי הרבה על תוכנית הרמזור. אולי זה בגלל שעד שפתחתי כבר הופעת חוץ התקשרו מהמועצה להודיע שבסוף הם כתומים – אני מצידי עניתי שאני בעד ג'ינג'ים – אבל הם הסבירו לי שהבאתי את המנחוס ומהרגע שנודע דבר ההופעה, המועצה הפכה כתומה וההופעה מוגבלת וככל הנראה תבוטל (תיגמרי כבר, תש"ף!!! תיגמרי!!!).

כמובן לא התעמקתי יותר מדי בתוכנית הרמזור, אני רק מעמיקה את השקע שלי בספה בחצי השנה האחרונה, אבל חשבתי על המהות הזו – שכמה זה כל כך הרבה יותר קל כשדברים מסומנים וברורים (למרות שזה הופך אותם למכלילים ונוראים). וכמה חבל שאי אפשר לעשות רמזור על אנשים בחיים שלנו, וככה לקראת השנה החדשה לדעת למי להתקרב, וממי להתרחק עד אבו־דאבי.

אנשים אדומים: זה קל, אלו אנשים שפגעו בך. ישירות, העליבו אותך, או חמור מכך מבחינתי – אמרו עליך (ובכלל זה בן/ת הזוג והילדים) דברים איומים ונוראים. אתה יודע ואת יודעת, שבאנשים אדומים אסור לגעת, וגם אסור להתקרב. אנשים אדומים הם אנשים שלא טוב לך לידם, שלידם אתה לא אתה. אתה חסר ביטחון, אתה מצטער על דברים שאמרת או נכון יותר – דברים שחבל שלא אמרת.

אנשים ירוקים: זה עוד יותר קל. זה חברים, זה אנשים שבאו להרים. שכיף לשתף אותם בטוב, ופורק ומחזק לשתף אותם בקושי. איתם אתה יכול להיות אתה תמיד, ומראה פניהם תמיד מרחיב את הלב.

אבל מה איתכם, אנשים צהובים וכתומים, וממתי בכלל יש ברמזור צבע כתום? באנשים הצהו־מים (צהובים וכתומים) – שם צריכה להיעשות עבודה לקראת ראש השנה. אלו אנשים שכיף איתם, אבל הם כל כך רכלנים שסיכוי גדול שהם מדברים עם אחרים גם עליך. הם מהאלו שמזמינים לאירועים של המעגל המורחב יותר, למרות שאתה יודע שהם קמו בבוקר ואמרו לעצמם "איזה תיק". הם לא מובהקים. ואני אומרת, אם יש משהו נפלא שיצא מהקורונה הארורה, הוא ההחלטה שנאלצנו לקבל – עם מי אני גרעיני. עם מי אני מוכן לשבת ולהסתכן בבידוד – כי איתו החיים פשוט יותר מלאים.

ואז אני מתחילה לחשוב עוד על הרמזור, ולמה אין רמזור על מאכלים, ונהיית רעבה. אז ביי, הלכתי לאכול משהו אדום.