לקומיקאי לואי סי־קיי יש מערכון שבו הוא מספר על בת ה־9 שלו שבדיוק למדה לשקר. "זה עניין מסובך. קשה לגלגל אותו לאחור. כי לשקר – זה די מדהים ביעילותו. איך תסביר לילד לא לעשות דבר שפשוט פותר כל בעיה אפשרית כמו קסם?" כדי להדגים זאת הוא משחק דמות מבוגרת זועמת ששואגת על הילדה: "לקחת את השוקולד?!", והיא לקחה, והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה, אז היא עונה: "לא". "טוב", אומר הזועם, "אז שיהיה לך יום נחמד". הילדה נדהמת מההצלחה. "איך תגיד לה", שואל הקומיקאי, "לעולם אל תשתמשי שוב בפתרון המושלם הזה?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חוק הקיסר" בפעולה: ארה"ב מטילה סנקציות על חיזבאללה
– דעה: מחלוקת אבות ובנים: בין רשב"ג לרבי יהודה הנשיא
– דיון בוועדת העבודה והרווחה: כאוס מתמשך בסוגיית תרומות הזרע
מדינת ישראל נמצאת בתהליך קריסה מתמשך בשל התנוונות מערכות הממשל שלה. הסיבה המרכזית לכך היא שבכירי הבירוקרטיה למדו את הלקח של הילדה בת ה־9: השקר עובד בישראל כמו קסם.
השבוע חשף עמית סגל שמץ מהתנהלות בכירי הפרקליטות ב־2017. הפרקליט הבכיר למברגר כתב אז למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), ביחס לרצונם לבדוק חוקר בתיקי נתניהו שעלול להימצא בניגוד עניינים: "אני לא רואה מצב בו בעת הזאת מח"ש נכנסים לבדיקת חומרים בתיק 2000. מסיבות מובנות".

עוד דיווח סגל כי פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, כתב למח"ש על המפכ"ל אלשיך, בהקשר מותו של יעקוב אבו אל־קיעאן: "להסלים כעת את המריבה, רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק. ודי לחכימא. המפכ"ל אכן פעל באופן שערורייתי, אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול". כאשר שאל סגל את ניצן על תוכן מכתבו (ניצן לא ידע שבידי סגל מצוי הדוא"ל), הוא ענה: "הטענות שהועלו נגד פרקליט המדינה לשעבר שקריות לחלוטין".
באותו נושא חשף השבוע עקיבא ביגמן ב"ישראל היום" שראש השב"כ נדב ארגמן הנחה אז את הגורם המקצועי בשטח שלא להעיד במח"ש. מאיר בן־שבת, אז בכיר בשב"כ היום ראש המל"ל, סירב לחתום על דו"ח שסיכם את האירוע בשטח, והוציא לבסוף דו"ח אחר, ללא מסקנה. בשב"כ מכחישים את הטענה המיוחסת לארגמן.
החשיפות פה דרמטיות מאוד. שימו לב. על פי הפרסומים האלה, המפכ"ל הוציא לכאורה דיבה של אזרח הרוג, בכירי המערכות סברו שמדובר בהתנהלות "שערורייתית", ובכל זאת, בתואנות וטעמים פסולים מיסודם, הם התגייסו לעזור לו להוליך את הציבור שולל. לא ייאמן.
המדינה זה אני
ההתנהלות הזו מציפה שתי בעיות יסודיות. ראשית, השיקולים המופקרים של בכירי המערכות. בכירי הפרקליטות מנעו בדיקת חשד לניגודי עניינים ואת הכפשות אלשיך, בנימוקים בנוסח "מסיבות מובנות" ו"אינטרסים של המדינה". ניצן אפילו מודה שהמפכ"ל פעל באופן "שערורייתי" – אבל לפני הכול הוא דואג לעצמו, לפרקליטות, לתיקי נתניהו, ולמי שמשתף איתו פעולה.
מתברר שכאשר הבירוקרטים הבכירים מספרים שהם דואגים ל"מדינה", כוונתם בעצם ל"מערכות השלטון", כלומר לעצמם. וכשהם אומרים "האינטרס הציבורי", כוונתם לאינטרס הבירוקרטי, שהם המוטבים הישירים שלו.
האינטרס הציבורי, ברור מאליו, הפוך לגמרי. הציבור צריך שחקירות יתנהלו ללא משוא פנים ושמערכות האכיפה יפעלו בשקיפות ובאופן ענייני. הציבור רוצה שיישמרו זכויות האזרח ושהוא יהיה מוגן מפני שיכרון כוח שלטוני. במקום זאת אנו מקבלים ראשי מערכות שפועלים במחשכים באופן מעוות ובעייתי; במקום לדאוג לשלטון החוק, הם רומסים אותו בדאגה לעצמם.
הבעיה השנייה מטרידה אפילו יותר: תרבות השקר – הטיוח, ההכחשות, השקרים והעלמת המידע – הפכה לנורמה בשירות המדינה. ראינו את גורמי האכיפה והשב"כ, והנה עוד סיפור. לפני כשבועיים כתב האלוף בדימוס יצחק בריק שבדיון בוועדת חוץ וביטחון הגיב לביקורתו אלוף בצה"ל, וטען שהוא מגזים ושצה"ל מוכן למלחמה. בשבוע שלפני כן, מספר בריק, אותו אלוף הבהיר לו בפגישה אישית שהמצב חמור אפילו יותר ממה שבריק מתאר. אבל מול ועדת חוץ וביטחון? תרבות השקר.
הפקידים כמובן אשמים בשקריהם ובטיוחיהם, אבל האחראים הם מנהלי המערכות שמינה הציבור: הדרג הפוליטי. הם היחידים שבאמת יכולים לשנות את הכללים
כל מי שהיה במערכת הציבורית יודע עד כמה מרובים הכשלים במשרדי הממשלה ובמוסדות המדינה. אבל בכירי המערכות לא חושפים אותם, מפני שהם אינם "ממלכתיים", אלא הם "מערכתיים", כלומר, דואגים למערכת. זהו ההפך הגמור משמירה על האינטרס הציבורי; מדובר במעילה באמון הציבור, שלא לומר הפרת אמונים.
למרבה הצער והכעס – זה מצליח להם. תרבות השקר מנצחת ופושה במערכות. עיתונאים יודעים שכמעט בלתי־אפשרי להשיג בדרכים מקובלות מידע שמאיר את מוסדות המדינה באור לא מחמיא. המערכות בארץ הן ציבוריות רק מבחינת הכספים שמממנים אותן; בכל היבט אחר הן סגורות ומסוגרות. הן עונות לשאילתות בתשובות לקוניות לשאלות שלא נשאלו, מתעלמות מבקשות מידע, ושוב ושוב מטעות ומעלימות מידע שאמור להיות נגיש לציבור.
כמו לילדה של לואי סי־קיי, זה עובד להן כמו קסם. המערכות הפקידותיות מגבות זו את זו, ומכיוון שהן שולטות במידע, יש מעט מאוד חשיפות, המעטות שיש מגיעות בדיעבד, והכי חשוב – איש לא משלם על זה מחיר. הונאת הציבור מניבה רווחים גדולים ללא עלות; התמריץ להשתתף בתרבות השקר הבירוקרטית עצום.
כשל חוצה מפלגות
הפקידים כמובן אשמים בשקריהם ובטיוחיהם, אבל האחראים למצב באופן כללי הם מנהלי המערכות שאותם ממנה הציבור: הדרג הפוליטי. הם היחידים שבאמת יכולים לשנות את הכללים, להעניש שקרים ולתמרץ יושר ושקיפות. הבעיה היא שהשרים כל כך מפחדים להתעמת עם הפקידוּת, עד שבמקום לחשוף כשלים, להוקיע ולהעניש מנהלים סוררים – הם משתפים פעולה עם תרבות השקר.
השרים בימינו בורחים לדיבורים אמורפיים על "קביעת מדיניות" בעיקר כדי להתנער מתפקידם לנהל בפועל את מערכות המדינה. שרי ישראל מתפרקים במהלך השנים מנכסיהם הניהוליים, מעבירים את הסמכויות לפקידים, ומעניקים גיבוי אוטומטי למערכות שהם ממונים עליהן. ההתנהלות הזאת אחראית ישירות הן להגדלת כשלי המדינה והן לביסוס תרבות השקר. בבריחה מאחריותם יצרו השרים במו ידיהם את מדינת הפקידים הלא־דמוקרטית.
השחיתות השלטונית האמיתית בישראל היא שיתוף הפעולה הזה של הדרג הפוליטי עם הדרג ה"מקצועי", נגד טובת הציבור ותוך הונאתו. זאת השערורייה הגדולה של ימינו. וגרוע מכול: הכשל הזה חוצה את כל הפוליטיקה. ההבדל היחיד בין הימין לשמאל הוא שהשמאל גם מכריז וגם מממש את האידאולוגיה שלפיה "הדרג המקצועי" צריך לשלוט בפועל; הימין, לעומת זאת, רק מממש אותה.