הדיו עוד לא יבשה מהפוסטים ברשתות החברתיות בעקבות האונס באילת, הזעזוע עוד לא שכך, והנה השבוע זה קרה: שלט שעליו נכתבו המילים הבאות: "איה נאפה – 12, אילת – 30, בני י"ב – 100", "קיבל" את פניהן של תלמידות כיתה י' בתיכון כצנלסון בכפר־סבא. תלמידי כיתה י"ב מרמזים על מספר הזכרים שהשתתפו בשני מקרי האונס שזעזעו את המדינה, ועל מספר הזכרים שקיים אצלם בשכבת י"ב. בשלט אחר נכתב "שתיקה = הסכמה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מבצע מעצרים חריג ביו"ש: 50 פעילי טרור בלילה
– ארדואן מחזק את אחיזתו והמוחות הטורקים בורחים ליוון
– "כל בוקר אני אומר לאשתי – עד שהכדור ישפיע תנהלי אותי"
בתיכון רבין, גם הוא בכפר־סבא, רוססה כתובת גרפיטי שגם היא נשאה מסר בעל אופי מיני פוגעני מתלמידי כיתה י"ב לתלמידי כיתה י'. תרבות האונס מפורשת. לא בשתיקה, לא במסתרים, לא ב"שיחות גברים" שבהן הקודים מאפשרים דיבורים אלו. מהמקפצה. בשטח בתי הספר. העיר כפר־סבא רעשה, הארץ כולה הזדעזעה. שר החינוך גינה, ההורים מחו ויזמו השבתה של התיכונים בעיר, וראש העיר נקרא לעשות סדר.
בתרבות שבה אפשר לדבר על אלימות מינית לפחות אפשר לטפל. ביישובים סגורים יש תרבות של השתקה, "לסגור דברים בתוך הקהילה" בלי להביא משטרה
אשרינו מה טוב חלקנו, אוהבת הציונות הדתית ללטף לעצמה את האגו. לשבח ולחלק לעצמה ציונים טובים. מזל שאצלנו זה לא ככה. מזל שתרבות האונס היא לא תרבותנו. לא בבית ספרנו. לא בסניף בני־עקיבאנו. חכו שנייה עם זה, טוב?
רק בשבוע שעבר נחשפה יעל אריאל מכפר־הרא"ה, תחילה בפוסט בפייסבוק ובעקבותיו גם באמצעי התקשורת וסיפרה על אונס קבוצתי שעברה במושב הדתי שבו גדלה: "20 שנה אחורה אני בת 12", כתבה בפוסט ארוך שמגולל את סיפורה הקשה, "מדורת ל"ג בעומר כבויה ברקע. אני הייתי אחת והם היו שישה. כשהתחננתי על נפשי, הם צחקו צחוק מרושע שמהדהד בראשי עד היום. וההוא ששאל 'מי רוצה להיות הבא בתור?' זה היה הלילה הנורא ביותר בחיי. מתִי באותו הלילה ועד היום אני נאבקת לחזור לחיים.
"20 שנה אחורה אני חושבת על הנערים שהם היו, טובי בנינו, נערים צעירים מאוד, ממשפחות טובות, ילדים טובים, בחיי. ילדים טובים. אני לא אומרת את זה בציניות. 20 שנה אחרי ניסיתי להבין, איך אף אחד לא קם? לא צעק? לא מחה? לא נעמד לצידי? (…) 20 שנה אחורה אני חושבת מה היה קורה אם מישהו היה מדבר איתם לפני כן, מסביר להם מה עושים בסיטואציה כזו, כשחבורה שלמה עושה משהו שמרגיש לך נורא. איך יוצאים מזה? איך עומדים אחד כנגד כולם?
"מה אני רוצה להגיד? לעולם אל תגידו: 'לי זה לא יקרה', 'הבת שלי יודעת לשמור על עצמה', 'הבן שלי לעולם לא ייקח חלק בדבר מזעזע שכזה'. אל תגידו! זה קרה לי, הילדה הטובה, התלמידה המצטיינת. הדוסית. ששומרת נגיעה. זה קרה להם, הילדים הטובים מהמשפחות הטובות. שלא הכירו פורנו (בכלל לא היה אז אינטרנט), שאף אחד לא חינך להיות אנסים, אבל אף אחד גם לא חינך לעמוד על שלהם מול החבר'ה ולשים גבול".
אנחנו צריכים להתעקש על חינוך נכון לצעירים ולצעירות כי חינוך מגיל צעיר יכול להציל נפשות. כן, גם בתוככי החברה הדתית.
חלק מהכלל
מבט שלא רואה אישה כאדם הוא הגרעין של תרבות האונס. זהו. זה הדבר עצמו. כל מה שקורה אחר כך הוא תולדה של זה.
בכל מגזר ותרבות יש תרבות אונס, גם היא נראית אחרת ונשמעת אחרת במקומות שונים. יש לה ביטויים אחרים. אם ניקח את הדברים להקצנה – יש שיגידו שגם להגיד שלאישה אסור לשיר ושקולה ערווה זהו דבר השולל את האפשרות להסתכל על אישה כאדם.
אז אולי בציונות הדתית תרבות האונס לא תיכתב בטוש שחור על גבי שלטים לבנים באותיות קידוש לבנה, אבל היא תתבטא דווקא בתרבות של השתקה. מה חמור יותר? לא ברור לי. בתרבות שבה אפשר לדבר על אלימות מינית בגלוי לפחות אפשר לטפל. ביישובים סגורים יש תרבות של השתקה, של "לסגור דברים בתוך הקהילה" בלי להביא משטרה, וגם שם מצינו פגיעות מיניות, לפעמים קשות מאוד. אין אפוטרופוס לשום דבר. לאחרונה רעש מושב קשת, המושב שבן זוגי גדל בו, מהתפוצצות של מקרים של פגיעות מיניות בתוך הקהילה. אז אולי לפני שאנחנו מדפדפים ידיעות על אונס קבוצתי שקרה הרחק הרחק מבני הטובים שלנו ביישובים "שלנו", כדאי שנחשוב על כך פעם נוספת. ויותר מזה, הציונות הדתית תמיד הייתה חלק. זה אחד הדגלים שלה: קבלת אחריות חברתית על מה שמתרחש, לא רק בד' אמותיה, אלא בכל המגזרים כולם.
זקוקים לחינוך
בדיון מיוחד שנערך בוועדה המיוחדת להתמודדות עם סמים ואלכוהול ביום רביעי בכנסת, נאמר שעל פי הערכות המשרד לביטחון הפנים, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית בחייה, ו־84 אלך נשים נפגעות בשנה (ומה עם פגיעות של בנים?). המשמעות היא שבישראל מתרחשות כ־230 תקיפות מיניות בכל יום. לפי "מדד האלימות הלאומי" (2014), שיעור עבירות האלימות המינית בישראל גבוה ב־10% מהשיעור הממוצע במדינות החברות בארגון החברות המפותחות (OECD).
אז מה אפשר לעשות? כמו שלומדים אזרחות ותושב"ע, כמו שלומדים חינוך גופני, הילדים שלנו זקוקים לחינוך. לתוכנית לימודים לאומית שתעסוק בחינוך למיניות נכונה ומכבדת ולמניעת אלימות מינית. במכתב שנשלח השבוע לשר החינוך גלנט בקריאה לטפל בנושא, נכתב שמחקרים מראים כי הפעלת תוכנית מניעה בבית הספר מפחיתה את הפגיעות המיניות ב־50 אחוזים.
ואין, פשוט אין לאף מגזר פריווילגיה לחשוב שאצלו הדברים טובים יותר. שהוא נקי כפיים ושאין אצלו ידיים שנשלחות לאן שאסור. כמו שיעל אריאל אמרה לי: "כל דבר שלא מדובר, בסוף יחזור אלינו באופן עקום".
זה בנפשנו, זה בדם נפשותיהם של ילדים שנפגעו מינית – שכבר נשפך. אנחנו צריכים לדבר עם הילדים שלנו בבית, ואנחנו צריכים להתעקש על חינוך הולם בכל מגזר ובכל מקום בארץ, כדי שהילדים והילדות, הנערים והנערות שלנו יהיו בטוחים ומוגנים.
