השבוע מצאתי את עצמי בוהה. הזאטוט והעולל ישבו על הספה בסלון ושיחקו, ולשם שינוי זה לא היה בטלפון. לפניהם היו עשרות בובות של הלהיט הנוכחי: "בולסטארט", מעין דמויות קטנות ומוזרות שנלחמות זו בזו. או כמו שאני קורא לזה, משחק שכל המטרה שלו היא לעשות מלא כסף על הורים שלא מסוגלים להגיד לא כשהילד שלהם פונה אליהם בעיני עגל ושואל "אבא, אפשר לקנות בולסטארט?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך יתמודדו המבוגרים עם אתגרי המאה ה-21
– מגפת הקורונה נקלעה בטעות לשנת בחירות ישראלית
– מבצע מעצרים חריג ביו"ש: 50 פעילי טרור בלילה
אני לא טיפוס נוסטלגי, אני שונא את הגעגועים ל"ארץ ישראל של פעם", ובאופן כללי נוסטלגיה היא התסמין הראשון בעיניי לכך שאנשים מאבדים את הזיכרון. ובכל זאת, אם יש תחום אחד שאני מוכן להיות נוסטלגי כלפיו, זה תחום משחקי הילדים. אלף משחקי טלפון מורכבים ודמויות אנימציה יפנית לא יעניקו לילדים שלי את מה שהעניקה לי קופסת נעליים מלאה בגרעיני משמש.
כשעברנו לבית החדש של הבנק שלנו לפני כשנה, החלטנו ששלושת הילדים יישנו יחד באותו החדר, לפחות בשנים הראשונות. את החדר הרביעי החלטנו להפוך לחדר משחקים, ששירן מגדירה אותו "החדר שאמור למנוע מבלגן לחדור לסלון". ערמות של צעצועים מונחים שם בדוחק ורק מחכים שאחד הילדים יעזוב את הטלפון או במקרה הטוב את הבולסטארט ויבוא לשחק בהם. יש שם עשר מכוניות על שלט, קופסה ענקית של דינוזאורים, 15 ערכות לגו שעלו כמו מאה טון משמשים, בובות נשכחות ואלף דמויות מאלף סדרות ילדים שהם כבר לא רואים. בית קברות לצעצועים.
ההפתעה בתוך המשמש
לפני כמה חודשים ניסיתי להדליק את הילדים שלי על גוגואים. אספתי אותם מהגנים ואמרתי להם שקניתי להם הפתעה, העיניים נדלקו בטירוף כמו שהן תמיד נדלקות כשמעורב צעצוע חדש בסיפור. הושבתי אותם על השולחן במטבח, שלפתי את שקית המשמשים והנחתי אותה במרכז השולחן. שש העיניים המבולבלות הסתכלו בי במבט שכולו חלומות מנופצים. העולל עוד ניסה את מזלו: די, אבא, זה לא מצחיק, איפה ההפתעה? ההפתעה בתוך המשמש, אמרתי לו. הוא שאל איך צעצוע יכול להיכנס לתוך משמש. אמרתי לו שיאכל אחד ויגלה. פתחתי לו את המשמש והסתרתי את הגוגו בידי. "תאכל ותקבל את ההפתעה". הוא טרף את המשמש במהירות האור וחיכה להפתעה שלו. שלפתי את הגוגו. הוא הסתכל על הגוגו, הסתכל עליי, הסתכל על הגוגו, הסתכל עליי, ועשה כל מה שילד הגיוני היה עושה: התחיל לבכות.
הרגעתי אותו ואמרתי לו שזה משחק שקוראים לו "גוגואים". הזאטוטית התפקעה פתאום מצחוק והתחילה לצעוק בכל הבית "גוגואים גוגואים גוגואים". אני אף פעם לא יודע איזו מילה תצחיק אותה. בשבוע שעבר היא שמעה את המילה "קצפת" ולא הפסיקה לצחוק שעתיים.
דפקתי ברצף עשרה משמשים ושלפתי את קופסת הנעליים שהכנתי מבעוד מועד, אני מודה, לא היה לי קל להכין את הקופסה הזאת. בכל פעם שחוררתי בה חור נזכרתי ביום הנורא ההוא בבית ספר בית זאב. זה התחיל כמו עוד יום רגיל: הגעתי עם שקית גוגואים עמוסה, הצבתי את קופסת הנעליים עם החורים בחצר, וחיכיתי לקורבנות הקלים.
למי שלא מכיר את המשחק, מדובר בקופסת נעליים עם חורים בגדלים שונים, וליד כל חור כתוב סכום הגוגואים שהזורק זוכה בהם אם הוא מצליח לקלוע. מאות גוגואים השגתי ככה, ילדים בגדלים שונים היו מגיעים אל דוכן השעשועים שלי ומפסידים את מטה לחמם. לרובם הגיע להפסיד. הם כיוונו את רוב הגוגואים שלהם לחור ה־500 המפורסם. עשיתי אותו במכוון בגודל של גוגו בינוני, והסיכוי לקלוע אליו היה קלוש יותר מלשמוע ביקורת של אביעד גליקמן על הפרקליטות.
עד שהגיע יוסי. הוא הפסיד אצלי איזה עשרים גוגאים. בשלב מסוים ניסיתי להלוות לו גוגואים בריבית, אבל הוא סירב. זו הייתה הזריקה האחרונה שלו, או הלפני אחרונה. הצלצול כבר התנגן, והוא מיהר לסיים ולחזור לכיתה. עד היום אני זוכר את קשת המעוף של הגוגו האחרון שלו. אני אולי זוכר את זה לא נכון, אבל אני מוכן להישבע שהזריקה אשכרה הייתה בהילוך איטי. הגוגו עלה מעלה, ולקראת הקופסה החל לצלול, והוא צלל וצלל, וכל הילדים בחצר החסירו פעימה. ואז נשמע קול נקישה. קטן. ושקט.
מי זורק זיכרונות
בהפסקה שאחרי השיעור הוא ניגש אליי במבט של גובה ריבית עם הגוף הכי לא מרתיע בעולם. ספרתי את הגוגואים שברשותי, 320. נתתי לו אותם והבטחתי לו שמחר אביא לו את השאר. הוא הסתכל עליי ואמר: דיר באלאק, זמרי, חבל שיצא לך שם של אחד שלא עומד בקופסה שלו. או שיש מצב שהוא קילל אותי ואמר לי להביא לו הכול מחר. הגעתי הביתה מובס. למחרת הבאתי לו עוד חמישים, והבטחתי שאת השאר אביא לו בתשלומים. הוא הסכים כי הייתי חזק יותר ממנו. מעולם בחיי לא אכלתי משמשים כמו בתקופה הזאת. אחרי חודש הבאתי לו את השאר והפסקתי עם הקופסה.
נחזור לעולל ולזאטוטים. קשה לשכנע ילדים שראו כבר 10,000 משחקים בטלפון להתרגש מגלעין של פרי. אחרי כמה זריקות הזאטוטית פרשה לבית הבובות החדש שלה. העולל והזאטוט המשיכו לשחק עוד קצת, אבל אחרי כמה דקות ביקשו ממני את הטלפון. ניסיתי להילחם בזה קצת ושכנעתי אותם שהראשון שקולע לאחד החורים בקופסה מקבל מאבא עוד עשרה גוגואים. הם לא ממש העריכו את ההבטחה ופרשו לערימת הבולסטארים שלהם.
אני לא יודע אם הם ילדים מפונקים שבחיים לא יבינו את כוחו של הגרעין, או שאני תקוע באיזו פנטזיה שהדור שלי ידע להעריך פשטות. בשבוע שלאחר מכן החלטתי שאני לא מוותר. קפצתי לאמא שלי בצפון וביקשתי ממנה את המפתחות למחסן. זכרתי שהיה שם ארגז של דברים מהילדות ששמרתי, כולל משחקים מיתולוגיים. הפכתי את המחסן, ואחרי שעה עליתי למעלה זועם: אמא, איפה הארגז שלי? מתברר שהיא זרקה המון דברים כשעברה לבית החדש.
מי לעזאזל זורק זיכרונות?
חזרתי הביתה מבואס, אספתי את הילדים, חיבקתי אותם והתנצלתי. הייתי עצוב בשבילם ובשבילי. כי אני בטוח, במאה אחוז, שאולי גוגואים לא תפסו אצלם, אבל הם היו מתים על פוגים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
