האקדמיה האמריקנית לקולנוע, שאחראית על טקס האוסקר, הודיעה השבוע על שינוי דרמטי בקריטריונים לזכייה בקטגוריות הפרס החל בשנת 2024. כמו בכל מקרה של טרלול פרוגרסיבי אמריקני, גם כאן השבירה לקצה השני מעוררת גיחוך בקיצוניותה, לא כל שכן כשהיא מגובה בשלל סעיפים ותתי־סעיפים שנראים כאילו נלקחו מטור סאטירי שמטרתו לצחוק על שמאלנים רדיקלים אכולי רגשות אשם שלא יודעים כיצד ולאן להוליך את חרפתם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירי מח"ש: "אלשיך ביקש להלך עלינו אימים״
– מגפת הקורונה נקלעה בטעות לשנת בחירות ישראלית
– אם לא תשנה מסלול, ניו-יורק עלולה להפוך לדטרויט החדשה
לפי ההוראות החדשות, סרטים שירצו להיכלל ברשימת המועמדים הקצרה לזכייה בסרט הטוב ביותר חייבים לכלול לפחות דמות ראשית אחת או דמות משנית משמעותית אחת המייצגת מיעוט אתני או גזעי, או בעלי מוגבלויות. ברשימת המיעוטים שאושרו: היספנים, לטינים, אסייתים, אפריקנים או מזרח תיכונים (לא יהודים, הגזמתם. הוליווד מלאה יהודים, גם ככה אנחנו הולכים שם על חבל דק).
יש גם אפשרות אחרת לקבל את הפסלון המוזהב והנכסף: אם לפחות שליש מדמויות המשנה בסרט ייצגו לפחות שני מיעוטים אתניים שונים. ואפשרות ג': עלילת הסרט תתמקד באחת מהקבוצות הללו. אבל רגע, דרישות הייצוג לא מסתיימות על המסך, אלא שרירות וקיימות גם מאחוריו: לפחות שני ראשי מחלקות ביצירת הסרט – בימוי, הפקה, פסקול, צילום וכו' – יצטרכו להשתייך לקבוצות הייצוג המועדפות החדשות, או שלפחות שישה אנשי צוות זוטרים יהיו מאותם המיעוטים, או 30 אחוזים מהצוות.
האינסטינקט הראשוני והמיידי הוא לקרוע את האקדמיה האמריקנית לקולנוע, הצבועה והמתחסדת. יאללה, תנו לכוחות השוק לעבוד ותעזבו אותנו בשקט. אבל רגע אחרי שעושים את זה – והנה עשינו את זה – הבה נפנה מבט קל אל תעשיית התקשורת, התרבות והבידור שלנו. תארו לכם שהיה גוף רגולטורי לא ממשלתי, שבהינף ישיבה היה יכול לשנות כמה קיבעונות שקיימים כאן בערך מאז קום המדינה ולא נדמה שהם עומדים להשתנות. כן, אני מדבר עליכם, גברים אשכנזים חילונים ושמאלנים שמאז ועד היום תופסים את רובן המוחלט של עמדות המפתח בתחומים הללו.
בזמן שהצבא השתנה מאוד, התגוון באופן טבעי והפך לדומה הרבה יותר להרכב האוכלוסייה הישראלית הכללית (למרבה הצער כמעט בלי חרדים וערבים), ובזמן שהאליטה הפוליטית עברה מהפך דרמטי מאין כמותו, בתקשורת ובתרבות עולם כמנהגו נוהג. וכשאני אומר "עולם" אני מתכוון לזה שעדיין קיים בין כמה בתי קפה בתל־אביב.
כן, אני יודע מה תגידו עכשיו. אבל עמית סגל, אבל ישראל היום, אבל מקור ראשון, אבל ישי ריבו. יופי. הכול נכון. אבל זה הכלל: כל עוד התשובה היא שמות ספציפיים, ולא משנה כמה שמות, זו בדיוק ההוכחה לכך שזהו מיעוט. מיעוט מבוטל כמעט. על הבמות, מאחורי המיקרופונים ומול מצלמות הטלוויזיה בישראל עדיין יש לגבר החילוני האשכנזי והשמאלן נוכחות בקנה מידה חסר פרופורציה למשקלו האמיתי באוכלוסייה.
מאחורי הקלעים המצב קשה עוד יותר. בכל מה שקשור לשדרנים וכתבים עוד מנסה האליטה הסגורה הזו לייצר מצג שווא של חתירה לאיזון, אך מאחורי הקלעים המצב קטסטרופלי. קבוצה סגורה ומסוגרת של חבר מביא חבר, פתוחה רק לכאורה לאנשים מבחוץ שלא מגיעים מהרחובות הנכונים בתל־אביב או לפחות שכרו שם דירת חדר במשך כמה שנים והצליחו להתערות.
תעברו שם אחר שם ברשימות מנהלי התיאטראות, עורכי מהדורות החדשות, מנכ"לי הערוצים, כותבי תוכניות הסאטירה, מגישי תוכניות הבידור שאוהבים לדווח על גיוון אבל רק שמישהו יעז להזיז להם את הגבינה. כמעט בכל שורה תמצאו את אותו הטייפקאסט: גבר חילוני אשכנזי ושמאלן. למה, בעצם? האם התקשורת והתרבות רשומות על שם הקבוצה הזו בטאבו?
אז הנה, בארה"ב מנסים להילחם באליטות האלה ולהוביל שינוי באמצעות רגולציה מקצועית. ומה אנחנו עושים? מלגלגים. מגחכים. והאליטה הישראלית יושבת בבטחה, רואה אותנו חובטים באמריקנים המטורללים ומוחאת לנו כפיים בשקט, רק שלא נשמע ונבין עד כמה אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי מהפוזיציה גם כשהם יכולים לעבוד לטובתנו. הם יודעים היטב שאם חלקיק מהפרוגרסיביות הקיצונית ששוטפת עכשיו את השמאל האמריקני תגיע ארצה, הם יהיו הראשונים לעוף על טיל.
תארו לכם כיצד ישתנו אולפני שישי למיניהם אם רגולציה תחייב אותם להציב בכל פאנל נציגים של מגזרי מיעוטים תרבותיים שונים. תחשבו איך ייראה התיאטרון אם מישהו יחייב אותו להעלות לפחות הצגה אחת בכיכובו של שחקן ראשי עם כיפה על הראש. דמיינו הוראה שלפיה לפחות כותב מרכזי אחד בארץ נהדרת יאחז בדעות שהם קצת ימינה ממרצ או המשותפת. יכול להיות מעניין, לא?
זה לא אומר שצריך להתחיל כאן ועכשיו בציד גברים שמאלנים אשכנזים וחילונים ולהדיח את כולם. ולא צריך ואי אפשר להתעלם מכך שמשהו בכל זאת משתנה. אבל הוא משתנה לאט מדי, ותלוי בגחמותיהם וברצונותיהם של מעט מדי אנשים שקובעים כאן סדר יום יותר מדי שנים.
מתישהו חייבת להתחיל גם בישראל קריסה של תקרת הזכוכית הזו, שמונעת מכל כך הרבה אנשים ונשים מוכשרים ומוכשרות להתקדם בתחומים שהזכרנו משום שהם אינם באים בהכרח מהאליטה מצומצמת שתפסה את השליטה לפני עשרות שנים ומסרבת להתפנות. אני לא מאשים את האליטה הזו: טבעם של אנשים להחזיק במוקדי כוח ולהעבירם לדור הבא בירושה. המהפכה תבוא רק מאיתנו, ולא צריך להתבייש אם לומדים ממה שעושים האמריקנים בהוליווד.
