קל להאשים את הממשלה, אך המצב הקשה נעוץ באופי הישראלי

איך לכתוב את זה במילים עדינות? הקיץ החולף לא היה שעתנו היפה. עכשיו אנחנו כמעט אלופי העולם בקורונה. דגלנו הכחול־לבן נצבע אדום בוהק. אפילו מדינות נחשלות בהרבה לא הצליחו לעקוף אותנו בשיעור הנדבקים, ולא מפני שהפכנו בעצמנו למדינה נחשלת, אלא עקב בעיית האופי הקשה שלנו, בעיה משכבר הימים הנחשפת כעת שוב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נוטשת את פלסטין": הרש"פ מאיימת לפרוש מהליגה הערבית
– פרקליטות האיחוד האירופי: חוקים נגד שחיטה כשרה פוגעים בחופש הדת
– השר ביטון התחייב: פיילוט חיבור לחשמל לשלושה מאחזים

במדרש כתוב שעם ישראל נתבע לעגל ונותן, נתבע למשכן ונותן. עכשיו הוא כנראה במצב עגל. תופעת הנתינה ההירואית שאפיינה אותנו בימי מלחמה, התחלפה בלקיחה מתמדת. שום מגזר לא מוכן למעט הקרבה מצידו כדי לאפשר ניצחון במערכה, אפילו כשחרב חדה מונחת על צוואר כולנו.

"הסיסמה שלי היא 'שיישרף העולם'", אמר לי לפני כמה ימים בעל מקצוע ותיק בענף המיזוג, כדי להסביר בצחוק שגל החום הכבד עשה לו רק טוב. כשראשי הערים החרדיות פצחו השבוע בקולות שבר לנוכח תוכניות גמזו, הם אימצו אותה בשיא הרצינות: שיישרף העולם, שיהיה סגר כללי שיפגע קשות בכלכלה, רק לא סגר מקומי שירגיז את התושבים שלהם.

וזה לא רק החרדים. כמעט כל פלח אוכלוסייה זוקר אצבע מאשימה החוצה ושואל למה דווקא הוא. כבר אין התחשבות בצרכים ההדדיים. ראשי המפגינים בבלפור טוענים בשחצנות שאין אצלם הדבקה, ומתעקשים להמשיך להתקהל בחוצות ירושלים. יו"ר ישראל ביתנו מטיף לסרבנות המונית. עובדים שהוצאו לחל"ת דוחים הצעות תעסוקה, כי יותר נוח להם להתפרנס על חשבון המדינה עד יוני 21' (כמובן, לא כולם). כך קורה שמאות אלפים מקבלים מהמדינה קצבאות אבטלה, ועדיין יש צורך לייבא אלפי עובדים מתאילנד לחקלאות ומאות עובדים ירדנים לענף המלונות באילת. יום יבוא וכולנו נצטרך לשלם את החשבון, אך בינתיים החגיגה האנוכית נמשכת.

שורש כל רע הוא גלגול האשמה המתמיד אל ההנהגה. התקשורת מפמפמת לנו אותה בוקר וערב, האופוזיציה ממחזרת, וכמעט כולנו מדקלמים. אנשים ונשים מתהלכים בקניונים הומים עם מסכה על הסנטר בלבד, מבלים בחתונות צפופות, מתחמקים מבדיקות, אבל יודעים לבוא בטענות לראש הממשלה, למשרד הבריאות, למשרד האוצר, לביטוח הלאומי, למשטרה ואף פעם לא לעצמם. לעצמנו.

אין ספק, הממשלה אשמה. באחד הימים נצטרך לבוא איתה חשבון. אבל בסופו של דבר כל אומה מקבלת את המנהיגים הראויים לה. פרצופם הוא בעצם פרצופה. בימים כתיקונם קשה להבחין בכך, אך בעיתות משבר האמת המרה מבצבצת. ככה זה כשמורידים את המסכה.