לפני חמישה חודשים בערך, כמה ימים לפני יום העצמאות, כתבתי טור שכל כולו אהבה למדינת ישראל, לראשיה, שריה וליועציה, כתבתי שאני גאה להיות ישראלי, כתבתי שאני מרגיש, לראשונה בחיי את ה"מדינה" שלי, ושזה מרגיש טוב, זה מרגיש נכון, כתבתי שאני שמח במדינה שלי, כתבתי שאני גאה בה, כתבתי שאני מרגיש שהיא מתנהלת נכון, כתבתי שאני שמח לחיות כאן, ושאני גאה לחיות כאן, ושאין לי שום מקום אחר בעולם. ככה הרגשתי, ככה כתבתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרקליטות האיחוד האירופי: חוקים נגד שחיטה כשרה פוגעים בחופש הדת
– הפעם אסור להיכשל – דרושה תוכנית יציאה מהסגר
– פנייה למתאם הפעולות בשטחים: "לפעול נגד מי שקורא להשמדת ישראל"
חמישה חודשים חלפו מאז. כבר חמישה חודשים שאנחנו נתונים בתוך מגפה עולמית, כבר חמישה חודשים שאנחנו חיים ונושמים היסטוריה, כבר חמישה חודשים שאנחנו רחוקים זה מזה, לא מתחבקים, לא מתנשקים, לא מעבירים בקבוקים מפה לפה, לא חולקים קינוחים, כבר חמישה חודשים שאנחנו מסתירים את הפנים שלנו עם מסיכות, חמישה חודשים! חודש, ועוד חודש, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, הדברים נראים אחרת עכשיו, ממרחק הזמן, הנה עובדה שעכשיו, ברגע הזה, אני כבר לא גאה במדינה שלי, אני כבר לא שמח בה, אני כבר לא חושב שהיא מתנהלת נכון.
איזה בושה, איזה שכונה, איזה בזיון. "ממשלת חירום לאומית" שקמה בחסות המלחמה במגפה, ממשלת האחדות שהצהירה שוב ושוב על מטרה אחת ברורה – "להתמודד עם מגפת הקורונה", מתגלה כממשלה אטומה, אווילית, אכולת פחדים, עטורת שקרים, שלא מתמודדת עם כלום, שנלחמת ומכשילה את הרופא הבכיר שהיא עצמה מינתה כדי לפתור את המשבר.
ישראל היא המדינה עם אחוז הנדבקים היחסי הגדול בעולם, עם למעלה מאלפיים חמש מאות נדבקים חדשים כל יום, עם למעלה מאלף מתים, עם ערים שלמות שנכנסות לסגר, עם מערך בדיקות סרולוגיות לא מתפקד, ככה נראה כישלון, ככה נראית מדינה לא מנוהלת, ככה נראית ממשלה שצריך להתבייש בה, ככה נראית מדינה שמזלזלת באזרחיה, ככה זה מרגיש, זה מה שקורה לנו עכשיו.
למעלה מאלף מתים, א־לוהים ישמור, וגם אם הם היו זקנים, וגם אם היו להם מחלות רקע, וגם אם הם נפטרו עם הקורונה, ולא מהקורונה, הם עדיין מתו, הם עדיין היו אהובים, הם עדיין היו חשובים, הם עדיין חיו כאן, במדינה הזאת, ועכשיו הם כבר מתים, הם מתים והדם שלהם על הידיים של הממשלה הזאת, שניצחה את הקורונה בסיבוב הראשון, ומפסידה לה, ברגעים אלו ממש.
א ל ף מ ת י ם. אלפיים חמש מאות נדבקים ביום, אבל לאף אחד כבר לא אכפת. שמעתם, עופר שלח ויאיר לפיד מתקוטטים, שמעתם, לאייל גולן נולד בן חדש, שמעתם, ישראל אוגלבו חזר להישרדות. הקורונה כל כך מוכרת, כל כך מעייפת, שאין לנו כוח כבר לשמוע אותה. אבל היא כאן, איבדנו עליה שליטה כבר מזמן, והחורף מתקרב.
אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ראש הממשלה שלנו, שהקפיד בגל הראשון של המגפה להופיע בטלוויזיה מדי ערב, היו לו דברים חשובים לומר! ראש הממשלה שלנו כבר לא מדבר על המגפה בכלל. יש לו דברים חשובים יותר בראש, נחתם הסכם שלום היסטורי עם איחוד האמירויות, המפגינים בבלפור מפריעים לתושבי השכונה, וחמור מכול – נפתלי בנט כתב פוסט מעצבן. הכול מאוד חשוב לראש הממשלה שלנו, הכול קריטי ממש, אבל המגפה, איכשהו, בדרך לא דרך, פרחה מזיכרונו. הוא כבר לא מדבר על הקורונה, הוא כבר לא עומד עם פנים מכווצות ומכריז, החלטתי, עשיתי, הוריתי, רציתי, הודעתי, אני ואני ואני, הוא כבר לא מדבר על זה, אף אחד לא אוהב לדבר על כישלונות.
אמא שלי אמרה לי פעם שהרבה יותר קל לרדת במשקל מאשר לשמור על המשקל נמוך, והאמת היא שזה נכון, המדינה שלנו שיחקה אותה בסיבוב הראשון, תפסנו את הנגיף בזמן, הסתגרנו, התכווצנו, סגרנו את השמיים, הסתובבנו עם מסכות, פעלנו נכון! אבל מאז ועד היום חלפה כבר חצי שנה. מה קרה בחצי השנה הזו, איך נערכנו, איך התנהלנו, כל החברים שלי שעובדים במשרדים הממשלתיים מתארים אובדן שליטה מוחלט, הכול מבולגן, הכול מאולתר, הכול מחופלפ, אין תוכנית, אין ניהול, אין שליטה, אין יד מכוונת. משרד הבריאות לא שולט בכלום, משרד האוצר מכניס אותנו לחובות ענק, וההתנהלות של משרד החינוך בפתיחת שנת הלימודים נראתה כמו מופע אלתורים מביך. אין סדר, אין היגיון, אין אחריות, אין שליטה, זו האמת, כולם מרגישים את זה, המדינה שלנו כבר לא מתנהלת נכון.
לפני חמישה חודשים כתבתי שאני גאה במדינה שלי, ושאני שמח לחיות בה. היום אני בעיקר מפחד. ראש הממשלה שלנו, הגנרל של "החיים עצמם", מפקיר אותנו לחסדי המגפה ומתמקד שוב ושוב במורשתו המפוארת, לא באמת אכפת לו מאיתנו, כבר לא אכפת לו, אני באמת מרגיש את זה, אכפת לו מדברים אחרים, מרוב תודעה היסטורית הוא שכח שיש כאן אנשים. מספר המתים במגפה גדל והולך, ואנו, אנה אנו באים.
איזה דיכאון, תאמינו לי. לפני חמישה חודשים התרגשתי שאני חי כאן, במדינה המופלאה הזו. היום אני הולך לישון כל לילה עם פחד בלב. אני מפחד על אמא שלי, אם משהו יקרה לה אני אמות, אם משהו יקרה לה אני אשנא את המדינה הזאת כל החיים. זה נכון, כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, זה הבית שלי, אין לי שום מקום אחר בעולם, ועדיין, אני כבר לא גאה במדינה הזאת, אני כבר לא שמח בה, אני כבר לא מרגיש שהיא מתנהלת נכון. איזה עצוב.
