בימים האחרונים אני חושב הרבה על סצנה פופולרית שחוזרת שוב ושוב בסרטים. הפרוטגוניסט מזהיר מפני אסון עצום שעומד להתרחש. הממשלה, הפקיד המקומי או סוכנות ביון כלשהי מגיבים בחוסר אמון שגובל בזלזול. האירוע הגדול מתרחש, אלפים מתים, שריפות בוערות בשלדים המתפוררים של בניינים שהתרוממו עד השמיים. ואז, אותו ראש עיר, נשיא או סוכן CIA מגיע לזירה, יוצא מרכבו, מרים את משקפי השמש מעל עיניו ולוחש, “My God”.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם מחאת בלפור מחריפה את המגפה בישראל?
– לא ממלכתיים, מערכתיים: הבעייתיות של "שומרי הסף"
– המורים והמנהלים הצילו אותנו מהבלבול של מערכת החינוך
זה השלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אחרי שההזהרות לא נשמעו, אחרי הטענות על אפליה ורדיפה, ההשוואות לשפעת, מסיבות הריקודים, החתונות העצומות והמופעים היומיים בהיכל הביזיון הגדול הקרוי גם כנסת ישראל – הממשלה סוף סוף הבינה מה יש לה בידיים. וכמו בכל הסרטים האלה, ההבנה הזו תמיד מגיעה מאוחר מדי, והתגובה לאסון כמעט תמיד לוקה בחסר.
אין טעם להרחיב פה על הנקודות הנכונות שאחרים כתבו טוב יותר ולפניי: שהכישלון הממשלתי אכן עצום. שפניה האמיתיים של הישראליות נחשפו במלוא כיעורם ברגע שהאויב בא מבפנים ולא מבחוץ. שסגר מלא הוא פשוט מיותר ללא הכנה מלאה למה שיבוא אחריו, והאבסורד האמיתי – פחות משבוע לפני ראש השנה, שמונה מיליון אזרחים עוד לא יודעים האם ומתי ייאלצו להסתגר בבתיהם.
נוסף לכל הבלגן הזה, ישנו השיח המתבכיין והמתלהם בין המגזרים השונים במדינה. החרדים טוענים שחזרנו לימי הפוגרומים, הערבים אומרים שפשוט אי אפשר להבין את תרבות חתונות הקיץ. סרטונים של מסיבות פרועות במועדונים בדרום נפגשים בסרטונים של הפגנות פרועות לא פחות ברחובות רחביה, שנפגשים בתמונות פוטוגניות של בתי קפה ושווקים עמוסים במקומיים חסרי-מסכות במרכז.
השסעים שכבר היו קיימים, ובמקרים רבים במצב פרימה מתקדם, לא עומדים בלחץ של מצב חירום לאומי שמחייב ציות מוחלט לנהלים שמוחלים באופן שווה על כולם. כל מגזר מעלה את הבעיות שלו ואת הסיבות לכך שהוא פשוט לא יכול לעמוד בנהלים הכלליים כפי שנוסחו. בהרבה מקרים, לא מדובר בסתם דמגוגיה אלא בבעיות אמיתיות. קשה לראות מצב בו ישיבות חרדיות ודתיות-לאומיות היו נשארות סגורות לחצי שנה ויותר. קשה לדמיין מציאות בה המגזר הערבי היה נענה לחוקים שמעקרים חלקים כה מרכזיים בתרבות שלו בצורה כה מוחלטת.
אין בנאמר כדי להציע שלא להיכנס לסגר כללי. במצב הנוכחי, כנראה שאין ברירה אלא לסגור את הישיבות, את בתי הקפה, את ההפגנות וכן, גם את החתונות ההמוניות, עד שהמצב ישתפר. שילוב קטלני של כישלון ממשלתי וחוסר אחריות מחפיר מצד האזרח הביאו אותנו לקצה התהום, ונדרשים כעת צעדים דרסטיים. הנקודה שנעמוד עליה כאן היא שהמגפה הזו הוכיחה סופית שמדינת ישראל הפכה למקום מגוון, עם אזרחים ומגזרים שמשתייכים לכל צבעי הקשת, ופשוט אי אפשר לצפות שממשלה אחת, קטנה וריכוזית, תוכל לנהל את כולם לבדה.
המסר הזה מרחף באוויר הישראלי כבר שנים. הוא היה קיים בכל ויכוח על פתיחת חנויות בשבת, בכל פולמוס סביב מופע נפרד במרחב הציבורי, בכל דיון על שמות ערביים לרחובות בשכונות מעורבות. בכל פעם, הוויכוח מייד הפך לעניין לאומי: למה שחילונים תל-אביבים יוכלו לרכוש לחמנייה בפסח, שאל חרדי ממאה שערים. למה שחתונות ענק באבו גוש יוכלו להמשיך להרעיש עד שתיים בלילה, זעם תושב באר שבע. כולנו, בכל אחד מהמגזרים, הדתות והסיווגים השונים, פשוט מצפים כעניין של מובן מאיליו ששמונה מיליון האזרחים האחרים של המדינה יתיישרו עם כל מה שנראה לנו טוב ונכון.
שיטת הממשל הנוכחית משקפת בדיוק את הרעיון הזה. כל החלטה והחלטה מתקבלת ברמה הלאומית, מהנוהל הקטן ביותר ועד החוק החשוב ביותר. ראשי ערים שהעזו בעבר לחרוג מהחוק המקובל כדי להתאים את המרחב המוניציפאלי לרצונותיהם וצרכיהם של הרוב המוחלט של תושביו ספגו ביקורת עזה ואיומים מצד היושבים בכנסת. אין באמת מקום לשיקול דעת, אין באמת מקום למגזרים וציבורים שונים לחיות על פי אמונותיהם ורעיונותיהם גם כשברור שהפתרון הכי טוב הוא פשוט לאפשר את החופש הזה.
וכך, כמו בסוגיות רבות בימי קורונה, בעיה שישבה על גז נמוך עד מרץ רתחה והחלה לגלוש עד ספטמבר. בהעדר מדיניות ממשלתית קוהרנטית – ובאובדן כל שבב של אמון באחראים – ראשי מועצות וערים החליטו לעשות מעשה ולפסוק כל אחד לעצמו כיצד יש לפעול בהתמודדות עם המגפה. פתאום ביתר עילית ודלית אל כרמל גילו שהן יכולות להחליט בעצמן מה לעשות מול הקורונה, פשוט כי אף אחד לא יטרח לעצור אותן. בימים האלו אין ממשלה בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.
האתאמה אישית
הבעיה היא שההבנה הזו הגיעה מאוחר מדי. אם ראשי מועצות וערים היו מקבלים במכוון את האוטונומיה לפעול נגד הקורונה כבר במרץ – תוך הקפדה על קווים כלליים שההחלטה עליהם כן הייתה מתקבלת ברמה הלאומית – סביר להניח שהיינו במקום שונה מאוד. כל מקבל החלטות היה יודע את צרכיהם של התושבים שבתחום השיפוט שלו. כל מועצה הייתה מבינה שהאחריות עליה – וגם ההשלכות.
כמו בכמה מדינות בארה"ב, ייתכן שגם פה היינו רואים מדי פעם מועצה שנופלת וראש עיר שחוטף שיגעון גדלות. אבל גם כן, בדומה לאמריקנים, כנראה שרוב האחראים היו מפשילים שרוולים ובמהלך של ניסוי וטעייה מוצאים את המתווה שגם יהיה מקובל על תושביהם וגם יעשה את המירב כדי למנוע קטסטרופה. ככה, אולי היינו רואים מעבר אמיתי לקפסולות בישיבות בני ברק. ככה, אולי המגזר הערבי היה מסכים לצמצום הדרגתי במספר המוזמנים לחתונות, ויישובי יו"ש היו חווים מעבר חלק למנייני חצרות קטנטנים.
הסיכוי הזה נגוז. היום, במצב אירוני למדי, הישועה כבר לא תוכל לבוא מפרוטו-פדרליזם: אובדן השליטה על המגפה כה מוחלט, שרק החלטה ברמה הלאומית תוכל להחזיר אותנו למצב שקרוב לשוויון, שלאחריו שוב תצוף הסוגיה הזו כבעיה אבל גם כפתרון אפשרי.
דבר אחד בטוח: זו סוגיה שלא תיעלם בקרוב. הציבורים השונים מהם מורכבת המדינה משוועים ליכולת לסלול את הדרך שלהם על פני הקרקע הרחבה שהיא ישראל. רק שינוי יסודי, כזה שיאפשר לכל מגזר רמה גבוהה יותר של אוטונומיה ויעניק לכל ראש מועצה את הכלים ליישם אותה, יאפשר לנו להתקדם – חברתית, פוליטית וכמובן, במאבק נגד המגפה.
