ראובן מצוי בבור עמוק וצועק "תעזרו לי אני מסכן, תעזרו לי". שמעון שומע אותו מבחוץ. האם יש באפשרותו לעזור לו באמת? והאם ראובן יכול לעזור לעצמו? תלוי, עוד מעט "נשמע". נקדים ונאמר כי "בור" יכול להיות, בור כמשמעו, או אנלוגיה לצרה אחרת: עצבות, בדידות, הפסדים כספיים, מחלוקות, ענייני רפואה, בעיות בבית וכו'.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נטול פוזות, כותב מהחיים עצמם: יהודה עמיחי הוא משורר נדיר
– כמה חבל שאי אפשר לעשות רמזור על אנשים
– לימים הנוראים תהיה השנה חשיבות מיוחדת ליהדות התפוצות
המשנה במסכת ראש השנה (ג, ז) מציינת: "התוקע לתוך הבור… אם קול שופר שמע, יצא, ואם קול הברה שמע, לא יצא [הכוונה שהתוקע נמצא בבור ובחוץ יש אדם מאזין]. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו, לא יצא. אע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו". מה הקשר בין המקרה של הבור למקרה של בית הכנסת? מה ההבדל בין קול שופר, קול הברה וכוונת הלב? ומדוע חרף הדמיון בין המקרים (חוץ ופנים), לשון הפסיקה ההלכתית שונה? ננסה להבין זאת באמצעות הכלים הפסיכולוגיים של עולם החסידות.
בליקוטי מוהר"ן (כב), מבאר רבי נחמן כי "קול אנחה" יכול להוביל לידי תיקון והשתפרות. קול האנחה (יבבה) הוא אחד מקולות השופר בראש השנה. אך מה היחס בין קול אנחה להברה? "זה לעומת זה עשה א-לוהים" (קהלת, ז, יד). בעולמנו לכל כוח ישנו כוח המתנגד, לכל תזה ישנה אנטיתזה. לכל קול דקדושה, ישנו קול חסר קדושה: כנגד קול שופר ואנחה ישנה הברה נטולת עצמיות ומקוריות (הד, קול חוזר).
לרוב, אנו מזהים בקול השופר את קול האנחה, הקול המעורר בנו תקווה להשתפרות. אבל כאשר נמצאים בבור – פיזי, נפשי או אקזיסטנציאלי, אזי: "אינם שומעים קול האנחה הנ"ל, ואפילו אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו כי אם קול הברה". לעיתים, אדם המצוי במצוקה מתקשה לשמוע ולהפנים שישנה אפשרות של פתרון והצלה. הוא שומע ומשמיע את כאבו ורואה רק את חסרונותיו ומהדהד אותם. אדם כזה שומע קול "הברה", קול אשר כנראה לא יעורר בו מוטיבציה לצאת מהבור. השמיעה השלילית, לדעת רבי נחמן, עלולה לפרש את המציאות באופן מוטעה, ולזהות קול היוצא ממקור קדושה כקול של הברה. שמיעה נגטיבית לא מאפשרת לאדם לצמוח ולהאמין בעצמו, וראוי וניתן להילחם בה. במצב כזה על האדם לתור ולחפש אצל עצמו נקודה טובה כלשהי להיאחז בה. ניתן למצוא נקודה טובה בכל אדם. כדברי הרב קוק: "ומכל מקום אין לדחות כל נקודה טובה, וכל חלק מחלקי התשובה שעולה על הלב, צריכים להזדרז ולהוציאו אל הפועל, בדעת ושמחה, ובטחון ועומק אמונה" (קובץ א, תתכא). וכך גם מנחה רבי נחמן: "כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו… שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא יפול לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן, רפב).
נחזור למשנה. המשנה מבחינה בין הברה (שלילי) לקול אנחה (חיובי), ובין החוץ לפנים. נתחיל מהחוץ. אדם חולף ליד בור ושומע מתוכו אדם צועק לעזרה. האם יכול הזולת שמבחוץ לעזור לאדם שבבור? הדבר תלוי באוזניו. לעיתים המאזין מבחוץ יאמר בליבו: "נו, הוא רק מתבכיין, הוא לא באמת רוצה לעזור לעצמו, הוא הביא את זה על עצמו". במצב כזה המאזין שומע רק הברה, רק שלילה, ובוודאי לא יטרח ואף אין באפשרותו להגיש עזרה של ממש. מאידך, אם המאזין מבחוץ מצליח לשמוע, ואפילו מתוך ההברה וההסתרה, גם את קול האנחה, את הרצון האמיתי והפנימי של הזועק לישועה ולהשתפרות, אזי יכול המאזין להגיש עזרה אמיתית ולסייע לאותו אדם המצוי בבור. בדומה גם מהצד הפנימי, ביחס לאדם התקוע בבור ותוקע בשופר לעזרה. לרוב אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אך חשוב לבחון כיצד הוא שומע את עצמו בהד שנוצר בבור. אם הוא שומע רק את ההברה והשלילה ואת אי יכולתו לשנות את מצבו, אזי צעקתו תהפוך עבורו למתקפה אוטואימונית. זעקת ה-הברה תעמיק עבורו את הבור, היא תאפשר לו להעמיק את ייאושו ותסכולו, בבחינת "הבא להיטמא פותחין לו". ברם, אם הוא מצליח לזהות בזעקתו העצמית גם קול שופר ואנחה, אם הוא מגייס גם מבט חיובי אל העתיד וההווה ומצליח למצוא בעצמו גם נקודות טובות, אזי יש ביכולתו לסייע לעצמו. שכן, כדברי רבי נחמן: "ע"י האנחה האמיתית נכנע הרע וזוכים להרגיש טעם וחיות". אדם המתאמץ שלא להפיל עצמו לכדי קול הברה וייאוש, יכול לסייע לעצמו להתחיל ולצאת מהבור, ו"הבא להיטהר מסייעין בידו". וכדברי רבי נחמן: "אם קול שופר שמע – יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו".
כעת ניתן להבין את הקשר בין הרישא והסיפא של המשנה ואת היחס בין שמיעה לכוונת הלב. בשעה שאדם שומע רק את השלילה, רק את ההברה, ולחילופין, כאשר אין אדם מכוון ליבו לראות גם את הטוב – "לא יצא". אך כאשר האדם מכוון את ליבו לשמוע את קול האנחה, את קול הסיכוי שמתהפך הכול לטובה, כאשר האדם מאמץ אוזנו וליבו לראות (גם) את הטוב שבכל קול ובכל דבר, אזי "יצא". "שמיעה תליא בליבא" – השמיעה תלויה בלב. ישנה חובה הלכתית לראות ולשמוע גם את הטוב, לחפש בעצמנו ובזולת את הנקודות הטובות – ורק על ידי כך ניתן לצאת ידי חובה, ולהשתפר.
