מדינת ישראל משותקת כבר תקופה ארוכה. המערכת הפוליטית לא משיגה הכרעה. ממשלת הטלאים לא מקבלת החלטות, ובקושי יושבת סביב שולחן אחד. הכנסת מחוקקת חוקים ובג"ץ פוסל אותם. מערכת הביטחון מבקשת להנהיג מדיניות א' והמערכות האחרות מבקשות מדיניות ב'. הכול עומד במקום זמן רב מדי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התקציב שאושר זמני, אבל מהווה חבל הצלה
– כוח ההרגל: איך עוברים את הימים הנוראים בלי תפילות בציבור?
– גם במחיר השבתה: הקורונה מחייבת את האוצר לשנות גישה
לא פלא שגם בהתמודדות עם הקורונה אנחנו לא מצליחים להגיע להכרעה. הגיע הזמן לאתחל את המערכת ולחשב מחדש את שיטת המשטר בישראל, את מערכת האיזונים והבלמים שלה. צריך לעבור לבחירות אזוריות, שבהן האזרח במרכז ולא הגושים. עד שלא נעשה זאת, ניכשל. לא נוכל לפתור בעיות בדרך החשיבה שהשתמשנו בה כאשר יצרנו אותן.
השיתוק של מדינת ישראל מתחיל לגבות קורבנות. למעלה מאלף נפטרים כתוצאה מנגיף הקורונה – תוצאה של אי יכולת לקבל החלטות ואי היכולת ליישם אותן. העובדה שאין תקציב למדינת ישראל נובעת משיתוק מערכות ומחוסר יכולת לנהל את האיזונים והבלמים של מערכות השלטון. בתחילת שנות האלפיים אמר ישראל מימון, מזכיר הממשלה דאז, שכ־70 אחוזים מהחלטות הממשלה אינן מיושמות. בשנת 2016 מחקרים טענו כי יש מגמת שיפור, ורק מחצית מההחלטות אינן מיושמות.
יותר מדי פעמים יושבים ודנים בדרכי הטיפול בקורונה. יותר מדי זמן עבר עד שהוחלט מי יוביל את הטיפול בנושא, ולאחר שכבר מונה אחראי החלטותיו נבלמו בממשלה או בכנסת. ככה אי אפשר להכריע את המגפה.
כראש רשות מקומית, שמלווה ראשי רשויות אחרים מטעם השלטון המקומי, לא דמיינתי מעולם שאיאלץ ללמוד כיצד להתנהל במשך למעלה משנה ללא תקציב, ללא סיוע ממשלתי. בעת הזו נדרשים מאמצים ממוקדים, אבל אנחנו מוגבלים ולא יכולים לתת למתנ"ס או למועדוני הקשישים, לא יכולים לכוון את הכסף לפי שיקול דעתנו. המערכת הפוליטית הארצית משתקת גם את השלטון המקומי.
השיתוק הזה עולה לנו בבריאות, עולה לנו בחוסן הלאומי, ועוד נשלם עליו בריבית בתחום הכלכלי. ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין אמר שנה לפני הירצחו: "אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה שלא משתנה מתנוונת. המציאות אינה מה שהייתה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער – זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי".
הקריאות לשינוי עולות מעשרות אלפי המפגינים מימין ומשמאל, ממאות אלפי הפוסטים ברשתות החברתיות – ואוזני ההנהגה ערלות. אחרי שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, בעקבות חודשים של ממשלה בלתי מתפקדת ועל רקע כיפופי הידיים בין הכנסת לבג"ץ, הגענו לרגע שצריך לשנות. צריך לשנות את שיטת הממשל הקיימת בישראל, צריך לקבוע כללי משחק בין הכנסת לבית המשפט העליון, צריך שינוי לפני שיהיה מאוחר מדי.
חווינו כבר את כישלון הבחירה הישירה. למדנו כבר שהעלאת אחוז החסימה אינה התרופה הנכונה. ראינו שהגבלת מספר השרים חסרת תועלת. הגיעה העת ללכת לכיוונים אחרים.
במהלך ההתמודדות עם הקורונה הפגינו אנשי השלטון המקומי יצירתיות וגמישות מחשבתית מול מציאות משתנה, ונתנו מענה מהיר לאתגרים בלתי מתוכננים. הם הוכיחו שהם יעילים יותר מהשלטון המרכזי. ראשי הערים וראשי המועצות היו עוגן לרבים. בחירות אזוריות ייתנו ייצוג אמיתי, שיהיה מחובר יותר לשטח ומחויב יותר לבוחרים.
המהלך הזה יכול להביא גם לקיצה של ההתנהלות הדו־גושית. לא הגוש יעמוד במרכז, אלא האזרח. לצד הצעד הזה, נכון לחשב מחדש את הבחירה הישירה.
אם המהלכים האלה ייקבעו בטרם ניגש לבחירות הבאות, תשיג מדינת ישראל את השינוי המיוחל, השיתוק יסתיים והאמון בין האזרחים לשלטון ישוב על מכונו.
