בראשית הייתה המהפכה השיפוטית. זו שאפשרה פרשנות יצירתית של ספר החוקים, לא לפי מה שכתוב בו אלא לפי "התכלית המשוערת" של חוקיו; מושג שאפשר לשופטים לפסוק למעשה לפי נטיית ליבם. אחר כך אפשרה הפרשנות התכליתית גם את ביטול החוקים עצמם, ללא סמכות מפורשת מצד המחוקק. לכך נוספו מהלכים בעייתיים מצד הפרקליטות: הגשת כתבי אישום תמוהים נגד מי שהצטיירו כ"אויבי המערכת"; התנכלות משפטית לנאבקים נגד ההתנתקות מרצועת עזה; סיכול ממוקד של נציבות הביקורת על הפרקליטות; ועוד ועוד – עד הגילוי המטלטל של טיוח חקירות במגמה שלא לתת כוח בידי "אויבי שלטון החוק".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היוזמה להפיח קצת אחווה בחברה הישראלית המסוכסכת
– כשצריך, ההסתדרות יודעת גם להרביץ
– גם במחיר השבתה: הקורונה מחייבת את האוצר לשנות גישה
מערכת המשפט בישראל הפכה את המשפט למשפח יותר מדי פעמים בעשורים האחרונים, ואת שלטון החוק והמשפט הפכה לשלטון המשפטנים. היא עשתה זאת במחשבה שבכך היא "מצילה את ישראל מידי הברברים", שאם לא ייחסמו בזמן יקומו על הדמוקרטיה לכלותה. אבל בעשותה כך, הפכה בעצמה לסכנה לדמוקרטיה, והוכיחה שסכנתו של הכוח המשחית קיימת אצל כל מי שניתן בידו הכוח, גם הכוח לבלום את כוחם של אחרים.
אבל ניצול הכוח לרעה לא בא לידי ביטוי רק במערכת המשפט. גם בתקשורת שלטה במשך תקופה ארוכה מדי גילדה צפופה של בעלי עמדה אחידה למדי. אנשים מוכשרים ממחנות אחרים שהתדפקו על השערים הודרו מתפקידים בכירים, או הובאו לפאנלים של שישה נגד אחד, רק כדי שיבוזו כ"ברברים".
גם בעולם התרבות, לקטורים סירבו להצעות של יוצרים דתיים או ימניים, הוצאות ספרים לא התעניינו ביצירותיהם, ומה שחמור ומשפיל יותר: עולם הערכים הלאומי שלהם בוזה כ"פשיסטי", עולם הערכים הדתי שלהם בוזה כ"פונדמנטליסטי". ואם היו מתנחלים – בכלל נחשבו לאבי אבות הטומאה. איך מתנחל האחראי לשלילת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים יכול להתקרב לעולמם של בני תרבות, אמרו מי שהקפידו בזכויותיהם של טרוריסטים פלסטינים.
התוצאה היא שהחברה הישראלית מגיעה כיום לקרב הגדול, המכריע, על דמותה כמדינת חוק שבה דין אחד לכולם, כשהרעיון הזה נישא כמעט בלעדית בידי מחנה שבמשך שנים עשה הרבה דברים חמורים כדי שבישראל לא יהיה דין אחד לכולם. ממילא כשהמחנה הזה זועק הפעם, לשם שינוי, זעקת "זאב, זאב" מוצדקת לחלוטין, רבים אינם מוכנים להאמין לו. הם זוכרים היטב שבשם הזעקות הקודמות נעשו גם הרבה מאוד עוולות.
אינספור הטעויות שעשה המחנה הליברלי במלחמתו ביריביו האמיתיים והמדומים עלולות להוביל עכשיו את ישראל לטרגדיה גדולה. כי בראש המדינה עומד כיום אדם הנחוש לנצל את כל הטעויות האלה כדי להציל את עצמו מאימת הדין, יהיה המחיר לכך אשר יהיה, כולל מיטוט כל המערכות החשובות האלה על יושביהן ועל המדינה כולה.
אסור לתת לתרחיש הזה להתממש. לחוטאים במערכות המשפט, התקשורת והתרבות מגיע להיענש על חטאיהם. אבל למדינה כולה לא מגיע להיענש בקריסתן הכוללת של המערכות האלה. הרעיון המלהיב כביכול שמישהו יבנה על חורבותיהן מערכות צודקות יותר הוא אחיזת עיניים מסוכנת. פוליטיקאים בכלל, והפוליטיקאים של היום בפרט, לא יבנו על חורבות מערכות המשפט, התקשורת והתרבות מערכות צודקות יותר, אלא מערכות מוטות ומעוותות בהרבה מאלו שהם יוצאים נגדן היום. לכן כל אדם ממלכתי והגון בימין חייב לצאת היום להגנת מערכות המשפט, התקשורת והתרבות. ובלי תמיכת אנשי הימין הממלכתיים וההגונים, הן לא יוכלו להינצל.
אבל כדי שאנשי הימין ההגונים אכן יצאו להגנת המערכות האלה, ולא ירגישו שוב כאידיוטים שימושיים שמצילים את יריביהם רק כדי שיחזרו ויתקעו סכין בגבם, דרוש תהליך מרחיק לכת של תשובה ופיוס. תהליך שכולל וידוי, חרטה וקבלה לעתיד – ממש כמו בהלכות תשובה של הרמב"ם. הודאה של הבולטים שבמובילי מערכות המשפט, התקשורת והתרבות בטעויות העבר, הבעת חרטה על הטעויות האלה, ובעיקר התחייבות חד־משמעית שלעולם לא ינסו עוד לנצל את הכוח שניתן בידיהם כדי לפגוע בבני הפלוגתא שלהם באופן שאינו הגון. זה התנאי ההכרחי ליציאה מן הסבך.
