נהוג לחשוב שהתנועה הסביבתית היא תנועה צעירה, שהתפתחה בעיקר בשלהי המאה הקודמת. אבל לפחות בכל הנוגע לתנועה הסביבתית- דתית – מדובר בתנועה בעלת שורשים קדומים. אפילו קדומים מאוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם מחאת בלפור מחריפה את המגפה בישראל?
– השלום בדרך: באמירויות שוקלים לקנות את נמל חיפה
– לא ממלכתיים, מערכתיים: הבעייתיות של "שומרי הסף"
ניתן ללמוד עד כמה גדולה חשיבותו של הנושא, מהעובדה שכבר בפתח ספר בראשית, בתיאור בריאת העולם הובהר לאדם – בשתי מילים – מה תפקידו בשמירה על העולם: "ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".
ולטובת מי שהחמיץ את המעט המכיל את המרובה בא המדרש ומפרט: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".
וזו התורה הסביבתית-דתית כולה על רגל אחת: האדם הוא נזר הבריאה, הוא שולט בסביבתו ולמענו נברא העולם. אך לצד הזכות הגדולה הזו מוטלת עליו גם חובה: לשמור על הסביבה. מפני שאם יחריב את העולם, אין מי שיתקן אחריו. כל כך קצר. כל כך מדויק.
הדרישה הרעיונית לשמור על העולם קיבלה ממדים קונקרטיים במקורות מאוחרים – במשנה, בגמרא ובדברי חכמים. חכמי ההלכה, ביססו את ההלכות הסביבתיות על האיסור של השחתת עץ מאכל בשעת מלחמה. את גבולות האיסור הזה של "בל תשחית" הם הרחיבו והתייחסו לכל השחתה באשר היא כאסורה. וכך מסביר בעל ספר החינוך את יסודות המצווה:
"שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם".
ואם לא די באמירה הגורפת הזו, הדגישה הגמרא שההגבלות ההלכתיות הנוגעות לאיכות הסביבה אינן נעצרות על סף דלתו של אדם, אלא חלות ביתר שאת ברשות הרבים. וכך מסופר בתלמוד:
תנו רבנן: לא יסקל אדם [אבנים] מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד. אמר לו: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.
כפי שכולנו יודעים ומרגישים, כאשר מדובר בנזקים סביבתיים הפגיעה ברשות הרבים היא פגיעה בכולנו: אוויר מזוהם, מים מזוהמים או סביבה מלוכלכת – יכולים להיות תוצאה של התנהגות של יחידים, אבל השפעתם היא אינסופית. זוהי "הטרגדיה של נחלת הכלל" – המשאבים הציבוריים שייכים לכולנו אבל אם לא נתאחד כולנו לשמור עליהם אנחנו עלולים לכלות אותם ולהביא כליה על עצמנו.
אחד הנושאים שזוכים למודעות נמוכה בישראל הוא החשיבות בהפחתת ייצור הפסולת. אף אחד מאתנו לא נהנה לטייל בשמורת טבע מלאה בבקבוקי פלסטיק או בכלים חד-פעמיים, אבל כולנו ממשיכים לצרוך אותם ובסוף חייהם הקצרים אנו מניחים לסביבה לטפל בהם. ישראל היא שיאנית בצריכת פלסטיק חד-פעמי, והנטל הסביבתי בשל כך כבד. מחקרים רבים הוכיחו שהדרך להביא לסביבה נקייה היא הטלת פקדון על מכלי המשקה הגדולים – כפי שקיים ביחס למכלים הקטנים. ברגע שיש לפסולת תג מחיר, היא מגיעה למקום הייעודי לה ומטופלת כראוי.
האמונה הדתית מחייבת את האדם המאמין לקחת אחריות על העולם שנברא על ידי הקב"ה.
