החשיפות של עמית סגל על השחיתות שפשתה במערכת המשפט הישראלית לא הפתיעו איש. הן רק הוכיחו בפירוט ובבירור מה שכולנו ידענו. לכולם ברור שמערכת אכיפת החוק הישראלית סימנה לה למטרה את הפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו רק כדי להפיל את שלטון הימין. השמאל הבין שבמערכת בחירות דמוקרטיות הוגנת לעולם לא יעלה בידו להתמודד מול נתניהו, והיו לו מספיק נציגים, בפרקליטות ומתברר שגם בשורות המשטרה, שהתגייסו למשימה הקדושה של הפלת נתניהו כדי "להציל את המדינה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המודל שיודע מי ינצח בבחירות לנשיאות ארה"ב
– מאשים את הסגר, מסתיר עניינים פנימיים: ליצמן התפטר
– המצית הלאומי: ליברמן יגרור את כולנו לאנרכיה רק כדי להפיל את נתניהו
מה שמפתיע הוא שאפילו עכשיו נתניהו לא מוכן להסיק את המסקנות מכך ששום דבר כאן לא היה אישי נגדו. המהלך המשפטי היה נגד נתניהו כראש מחנה הימין, אבל נתניהו עדיין ממשיך לזעוק "אכלו לי שתו לי", ולא מוכן לעבור למישור הציבורי ולפתוח במערכה כוללת לשיקום מערכת המשפט מן השורש. הוא עדיין חושב שאם יעלה בידו להציל את עורו הפרטי באמצעות סוללת עורכי דין, הכול יוכל להימשך כפי שהיה עד עכשיו.
כשהוקמה קואליציית האחדות היה ברור שהימין משלם תמורה גדולה לכחול לבן על נכונותה לשתף פעולה. נתניהו הפקיר בידה את מערכת המשפט תמורת מה שנראה אז כנכונות של כחול לבן לתמוך, או לפחות לא להתנגד, ליישום תוכנית המאה. אבל עכשיו, משהחלת הריבונות ירדה מן הפרק לפחות בעתיד הנראה לעין, נותר הליכוד קירח מכאן ומכאן. לא החלת ריבונות, לא שיקום מערכת המשפט.
השר זאב אלקין המליץ בשבוע שעבר לנתניהו על מהלך שיקום שורשי במערכת המשפט ואכיפת החוק. אבל נתניהו, כמו נתניהו, ממשיך לא להכריע ולא להחליט. הוא יכול להצהיר מעל כל במה שמערכת אכיפת החוק הפכה למערכת עקיפת החוק, ועדיין לא להרים את הכפפה.
נתניהו עדיין לא מבין שטענתו המוצדקת שהרדיפה המשפטית מכוונת נגד הימין כולו, ולא רק נגדו אישית, מחייבת אותו להתייחס למאבק המשפטי כמאבק ציבורי ולא רק כמאבק אישי. שהמקרה הפרטי שלו אינו פרטי כלל, ושהוא מחייב אותו לא רק להתמודד משפטית כדי להוכיח את חפותו, אלא להתמודד ציבורית מול מערכת המשפט כולה כדי להחזירה למסלול הדמוקרטי.
המלצתו של אלקין לנתניהו היא להוביל תיקון מקיף של מערכת המשפט גם ללא תמיכה, ואפילו בהתנגדות של כחול לבן. ימינה כבר יזמה כמה הצעות חוק בנושא, ומי שהתנגדו למימושן היו דווקא נתניהו והליכוד. אם יואיל נתניהו להפוך את משפטו מאישי לציבורי, הוא יקבל תמיכה מספקת מחלק מסיעות האופוזיציה, ויוכל סוף־סוף להביא לשיקום היסודי הנדרש. אבל נתניהו, כדרכו, גורר רגליים, מורח, ממתין, ואפילו כשהחבל המשפטי מונח על צווארו מסרב להפוך את הרדיפה המשפטית נגדו למאבק ציבורי רחב לא רק להגנתו הוא, אלא לשיקומה של הדמוקרטיה הישראלית.
המאבק שמנהל כרגע נתניהו מול מערכת אכיפת החוק, שהוא מאבק פרטי, בעייתי מאוד. הוא לא פותר שום בעיה ציבורית, לא מקדם את הדמוקרטיה, לא מביא לתיקון מערכת המשפט, ורק מוסיף אנרגיה שלילית למערכת הפוליטית. המתח הציבורי גובר, וכך גם העוינות, השנאה וההסתה משני הצדדים. כל זה ממשיך לתדלק את ההפגנות בבלפור. הצורך בהכרעה, שרק היא תביא לרגיעה ולהורדת המתחים, עדיין לא נענה. וכך הציבוריות הישראלית מותשת במאבק חסר תכלית שלא מקדם אותה במאומה.
עלינו להודיע לנתניהו: או שתוביל מאבק אמיתי לשיקום מערכת המשפט ולטיהורה, או שתניח לנו מטענותיך האישיות נגדה, גם אם הן נכונות וכולנו מסכימים עליהן. מערכת המשפט זקוקה לשיקום, לא להתבכיינות. אם אתה לא מסוגל להעביר את המאבק המשפטי שלך מן המישור האישי למישור הציבורי, הנח לנו מהעוול שנעשה לך. עם כל הכבוד, ועם כל ההזדהות העמוקה, גורלך האישי פחות חשוב מגורלה של הדמוקרטיה הישראלית. קום ועשה מעשה – או עזוב אותנו בשקט.
