לאורך עונה ארוכה מידי- למעלה משישים פרקים, הישרדות הייתה מראה ובבואה למה שקורה במקביל אליה בחברה הישראלית. הייתה שם ישראל הראשונה וישראל השנייה על נציגיה- ליטל סמדג'ה ועידו קוז'יקרו, הייתה שם בריונות בדמותיהם של אסי בוזגלו וישראל אוגלבו, רייקנות בדמותה של אלה "הבינלאומית", פחדנות בדמותם של בני ברוכים ורגב הוד, גאווה והתנשאות בדמותו של סמיון שהאריך מעט פרקים אבל השאיר הרבה גועל על המסך והיה שם גם אור בדמותם של ירדן ג'רבי ועידן חביב, וגם זהר שטראוס אי שם בפרקים הראשונים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החלמה מהירה: שיטת טיפול יוצאת דופן לשיקום מהקורונה
– קוברה חי: סדרת המשך ואפילו די מוצלחת
– דעה: על נתניהו לשקם את מערכת המשפט, או להניח לנו מטענות נגדה
כך יצא שבמשך עונה שלמה ראינו בעיקר את מה שפחות טוב בנו, גירסת הויאיפי. וכמו בחיים ברגע השיא, להלן הגמר, אנחנו רואים מי מנצח מבין הקולות והזרמים. במקרה של הגמר ששודר אתמול אין ספק שהקהל, האווירה והמציאות נוטים לכיוון של השואו, הצביעות, הכוחנות והמניפולטיביות ואסי בוזגלו הוא השורד האחרון, כשבקרב הסופי הוא עומד מול בן דמותו ישראל אוגבלו ומאחוריהם בפער אלו שהיו התקווה וקולות משמעותיים לא פחות, הלא הם ירדן ג'רבי ועידן רפאל חביב.
חבר המושבעים סירב לראות את הנאמנות של האחרונים, את הדרך ההוגנת שבה הם שיחקו ובמקום לכעוס על הסכסכנים הראשיים, כעסו על אלו שנאלצו להדיח גם חברים כשהם עושים את זה במינימום גועל כדי לשרוד. ואז הבנתי כמה מהר גם אנחנו סולחים לאלו ששחקו מלוכלך לאורך כל הדרך ומענישים בחומרה "כחוט השערה" את אלו שנאלצו לעשות מה שהיו חייבים. וכמה מהר אנחנו שוכחים את כללי המשחק, ואת התנאים בהם כל אדם צריך לפעול. יותר מפעם אחת עידן חזר ואמר יש דברים שאני יכול לעשות במשחק כי כאן יש מטרה ויש מערכת חוקים אבל במציאות לא הייתי סובל אותם. אחרי צפייה בגמר ארוך של שעתיים, שהרגיש לי לפחות שעה וחצי של פרסומות, לא יכולתי שלא לחשוב על הפרויקטור גמזו והאש שהוא מקבל מכל כיוון עכשיו. גם הוא עושה את המקסימום בתוך מציאות של משחק מצמרר נגד נגיף, גם הוא חייב להקריב דברים לטובת האסטרטגיה.
לאורך הגמר הצביעו הצופים על הסכסוך הגדול ביותר, השורד שהכי הופתע מההדחה שלו וכדי להישאר "חיובים" הצביעו גם על הזקן החביב עליהם. הפקת התוכנית בחרה במתכוון להתעלם מהרגעים היפים שהיו לאורך העונה ובחרה גם לתת לצופים את מה שהם אוהבים – דם. וכך לא מצאנו שאלה על מעשה אצילי או משימה קשה במיוחד שעמד בה שורד מצטיין. זוכרים שבתוך כל הסחלה של הסכסוכים היו גם משימות?
בתחילת הערב שודר קטע ממועצת השבט שעוד הייתה על האי ובה ליטל סמדג'ה עולה לשאול את השורדים האחרונים שאלה. היא פותחת בביטחון מופרז במשפט "אני לא אחראית לפה שלי" ובכך מסכמת בצורה היפה ביותר את מה שהולך כאן במדינה בחודשים האחרונים – מילים קשות וסכסוכים בפוליטיקה, בין מגזרים ואחד מול השני. ואם כבר בפה עסקינן, הקורונה הזו גם הוכיחה שלא רק במילים אנחנו לא אחראים עליו אלא גם בהדבקה בנגיף. אנחנו מעט מידי סוגרים אותו ומעט מידי מכסים אותו ואם אנחנו לא רוצים שהשורדים האחרונים גם פה יהיו אסי בוזגלו אז חייבים מהר מאוד להתעורר.
אני בוחרת להתנחם בכל הרגעים הקטנים המצחיקים והאנושיים ששודרו אתמול ונעלמו בעריכה של הפרקים עצמם, ואני בוחרת לזכור את הרגעים שבהם אנושיות וחברות גברו על האסטרטגיה והיו השיקול הראשון, ואני בוחרת לזכור שכל אחד יכול לעמוד באתגרים פיזים ומנטליים אם הוא חושב חיובי. כי יש גם אותם במציאות הישראלית ולא צריך לחפש בנרות, צריך פשוט לכוון אליהם את המצלמה ואת הלב, והכי חשוב לא להוריד אותם בעריכה של המחשבות.
