סיפור תלמודי מזעזע מספר על האמורא רב רחומי, שהיה תלמידו של רבא בעיר מחוזא שבבבל, שנהג במשך כל השנה לשהות בישיבה וללמוד תורה אבל מדי יום כיפור הגיע לביתו כדי להתראות עם אשתו. יום אחד נמשך אחרי תלמודו ולא בא. אשתו המצפה לשווא אמרה לעצמה: "עוד מעט יבוא, עוד מעט יבוא!". אבל הוא לא בא. חלשה דעתה וירדה דמעה מעיניה. הגמרא במסכת כתובות מספרת שבאותה שעה רב רחומי היה יושב על הגג, לפתע נשבר הגג מתחתיו והוא נפל ומת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם טיפול אלטרנטיבי בבעיות קשב וריכוז יעיל?
– הריני – רביד פלוטניק עם אביתר בנאי
– יפה ושונה: ארוחת חג מושלמת בחמש מנות
למי שירצה: זהו סיפור על חטא קהות חושים, תוצאתו בדמעות צער, עלבון ואכזבה ועונשו החמור מכל. אבל חז"ל אינם ספקי דרמות או טרגדיות. לאגדות חז"ל יש מטרה. אולי כאן מבקשים חכמים ללמד אותנו פרק בהלכות האיזון שבין לימוד התורה, ההתעלות הרוחנית שאדם חווה בזמנים מיוחדים או בשגרת החיים, ובין המסגרת המשפחתית והקהילתית של האדם במקום יישובו, זו האמורה להיות הבסיס לחיי התורה והחוויה הדתית.
מדוע נזכרתי באגדה זו? הנה, בעוד תושבי ביתר עלית נערכים לסגר נוסף, ובעוד הם מתמודדים עם קשיים עצומים כחלק מהחברה החרדית שלא שפר גורלה בימי קורונה אלה, אורז ראש העירייה שלהם, מאיר רובינשטיין, את משפחתו ומזוודותיו ומפליג לו לאומן שבאוקראינה. מתעתד הוא לעשות שם את החג, יחד עם עוד כמה עסקנים שהצליחו לקמבן לעצמם טיסה וכניסה למדינה למרות האיסור שהטילה על בשעה שהוא מותיר אחריו עיר חבולה ופצועה תחת אחד המשברים הגדולים בתולדותיה.
נכון, רובינשטיין הוא חסיד ברסלב נאמן ואפשר בהחלט להבין את ערכה של הנסיעה לאומן המהווה משאת נפש לחסיד הרוצה לעשות את ימי הדין על ציון רבו, מתוך אמונה ששם יזכה לתיקון שלם. הבעיה מתחילה כאשר האמונה התמימה הזו מתחילה לעלות לעם ישראל במחיר נפשות יקר. כאן היה מצופה מהרבנים, ראשי החסידות, האדמו"רים ומנהיגי הציבור להתאסף יחד שבטי ישראל ולהורות לכל החסידים באופן חד משמעי כי השנה אנו מחמירים במצוות פיקוח נפש ומקלים במצוות השתטחות על קברי המתים עד כדי ביטולה ממש.
אבל זה לא קרה. מה קבלנו תחת זאת? התבצרות כיתתית של מנהיגי הציבור החרדי בעולם צר כעולם נמלה, ניהול מערכה פוליטית נגד ממשלה המנסה להתוות את דרכה במלחמה מול מגפה והכרזות חסרות אחריות מצד ראשי ערים חרדיות כי יורו לתושביהם שלא יצייתו לכל גזירת עוצר או סגר.
בשבוע שעבר, אחרי הצהרה מצד אביגדור ליברמן שקרא לאזרחי ישראל למרוד בהחלטות הממשלה ולא לציית להן, שיגר ראש הממשלה נתניהו מכתב זועם לכל ראשי מפלגות האופוזיציה ובו כתב כי הם "מעודדים אנרכיה ופוגעים במאבק המדינה בקורונה". מילא ראש מפלגת ישראל ביתנו, שחלק נכבד מחבריה בעבר מככבים בכתבי אישום על שוחד ושלל פשעים, ושהוא עצמו נחשד בעבר בעבירות חמורות, ראוי לכל מלה של גינוי אבל מה בדיוק עשה בנט, חוץ מלתרום את כל כולו למלחמה בקורונה?
והנה, הפלא ופלא: לראשי הערים החרדיות, בהם מיודענו רובינשטיין, שאיימו אף הם בקריאה לתושביהם להפר את הוראות הסגר לא נשלח כל מכתב. עיריית ביתר עלית פתחה את שנת הלימודים בניגוד להנחיות קבינט הקורונה, למרות שהוכרזה כעיר אדומה ובערים אחרות פשוט "צפצפו" על הוראות העוצר הלילי. רחובות בני ברק מלאו אדם ורכב ועם רב. ברחובות הערים החרדיות כבר נתלו שלטים "תודה ביבי, הגיע זמן בנט". הם ידעו היטב כי האיומים הפוליטיים הללו מפחידים הרבה יותר מהקורונה. ואגב, הם צדקו.
יחד עם זאת, הציבור החרדי רואה באיפה ואיפה שבה נוהגים משרד הבריאות, הפרויקטור גמזו, קבינט הקורונה ועמו המשלה כולה, ומאבד באופן מוחלט את האמון בהנהגה. במקום להכריז על איסור מוחלט של התקהלויות, כולל הפגנות, מאמצת הממשלה את העמדה שלפיה "דמוקרטיה דוחה פיקוח נפש". ראשי מערכת הבריאות עולים מדי יום לשידור ונואמים על החשיבות הרבה שיש בהתגייסות להקפדה על ההוראות, על הריחוק החברתי, על המסכות, וכאשר מישהו מעז לשאול אותם על ההפגנות, הם מתחילים לגמגם ולמלמל משהו על דמוקרטיה ושאר ירקות.
גם אם אין הדבקה בהפגנות, אי אפשר לשכנע את הציבור כי אין כאן מדיניות של איפה ואיפה בחסות ניסנקורן מנדלבליט וכחול לבן. אם הממשלה רוצה להחזיר את אמון הציבור, עליה להטיל תקנות האוסרות כל התקהלות ולאכוף אותם בעזרת קנסות כבדים. האמינו לי, אחרי שיוטל על בעל אולם קנס של 100 אלף שקלים, הוא עצמו ישכור מאבטחים להבטיח ששום אורח לא יסטה מהתקנות. כל עוד הממשלה אינה עושה זאת אנחנו נדונים להמשך המגפה.
ההתנהלות החרדית אינה נובעת מטיפשות, רצון למרוד או לתקוע מקלות בגלגלי המלחמה בנגיף. היא באה ממקום של כאב ותסכול. כי אם מגיע למישהו ציון לשבח על הפנמת המצב והסתגלות לחיים החדשים בצל הקורונה, זה להם. החרדים היו הראשונים להבין כי חלף זמנה של הגישה המתנכרת לישות הציונית ולממשלה כממשלה זרה והגיעה העת לתת כתף. שלא כבמגזר הערבי, הממשיך לנהל חתונות ענק כמדגרות הדבקה, תוך זלזול מודע, מתעלם ומתריס כלפי ההנחיות, הם היו הראשונים להקריב את התפילה בציבור ולאמץ את המסכה כחלק בלתי נפרד מגופם. העיריות נערכו, תוך הסתייעות בפרויקטורים על חשבונן, להתגבר על תנאי החיים הצפופים והמשאבים הדלים, להוציא כמה שיותר נדבקים למלוניות, לסגור בתי כנסת ולצאת מהתווית שהודבקה להן.
והנה, אחרי כל זאת, מגיע הגל השני ובו שוב מחזירים אותם לרמזור האדום. כמה מתסכל. כמה כואב. נכון, הם תרמו את חלקם בכמה חתונות והכתרת אדמו"רים שהתנהלו בצורה שערורייתית, אבל בגדול, הציבור החרדי הטוב והתמים סובל לא מעט בשל התגים המודבקים לו.
הבעיה היא באותם מנהיגים שאחרי כל זאת, באים ובועטים בדלי החלב שזה עתה מלאו. התנהגויות דוגמת זו של ליצמן ופרוש בסוגיית אומן או של ראש העיר רובינשטיין שנסע לחו"ל, הם אלה שפוגעים ביותר בציבור שלהם עצמם.
אחד מתושבי העיר ביתר, שלא אבד את חוש ההומור גם בימים קשים אלה סיפר לי על רבי דוד שלמה איבשיץ ששימש ברבנות שנים רבות בעיר סורוקי. כאשר נבחר לשמש כרב בעיר יאסי ברומניה יצא מסורוקי ויחד עמו יצאו הפרנסים החשובים של העיר ללוותו. כאשר יצאו מן העיר הפך רבי דוד שלמה את פניו אליה וקרא: "מה טובה ומה נאה את סורוקי".
אמרו לו מלוויו: "רבי, ולא היית מגנה את עירנו עד עכשיו?" השיב להם רבי דוד שלמה: "עד עכשיו -הן. אבל עכשיו, כשאתם כולכם נמצאים מחוץ לעיר, מה טובה ומה נאה את, סורוקי!"
