קיץ 2017 היה חם מאוד. בין הדברים המעטים שציננו את האוויר הלוהט הייתה הפרסומת של אמילי בן־סימון לחברת 'יס'. זו לא הייתה עוד פרסומת. זו הייתה קריאה מצחיקה ורגישה, כמעט סוציולוגית, של העלייה הצרפתית החדשה.
סה פו, זה מטורף. כך חשבתי רק לפני כמה שנים, כשהעלייה הצרפתית לישראל הפכה מטפטוף של בודדים לתופעה. לעזוב את פריז, את רובע המארה, את הווקאנס (חופשת הקיץ הארוכה), את הטיולים לפרובנס, את סופי השבוע הארוכים בבורדו ובליון. זה נראה אז מטורף, אבל לא ממש.
המכות הגיעו במצטבר. הכלכלה הצרפתית כבר שנים שרויה במשבר עמוק, וגם הביטחון האישי כבר לא מה שהיה. הקהילה היהודית בצרפת ידעה בשנים האחרונות מכה אחר מכה. חילול בתי הקברות, רצח אילן חלימי, הפיגועים בטולוז, הגרפיטי, המהומות בפרברים, האנטישמיות של דיודונה.
הפיגועים של דאעש בצרפת ובבלגיה היו קו שבר. בין הקהילה היהודית והאוכלוסייה המוסלמית הדרות בסמיכות ושבעבר היו ביניהן יחסים סבירים, נפער קו שבר עמוק כבר באינתיפאדה הראשונה, והוא החריף בשנייה. ואם כבר טרור ופיגועים, בישראל הרבה יותר בטוח מאשר באירופה.
הדיאלוג שלי עם הצרפתים החדשים החל לפני שש שנים, בטיסה מפריז לישראל. המטוס היה מפוצץ במשפחות של יהודים צרפתים בדרכם לארץ. אי אפשר היה שלא להקשיב לשיחות הקולניות. סרקוזי עדיין היה הנשיא, וכולם דיברו על הבחירות הקרובות בצרפת. המכנה המשותף היה אחד: "לעזאזל עם סרקוזי. אם רק לה־פן לא היה כזה אנטישמי מחורבן, היינו מצביעים לו. כי חוץ מהעניין עם היהודים, כל מה שהוא אומר נכון".
הסתקרנתי. מדינת ישראל כפוליסת ביטוח. כשטוב אז טוב. כשפחות טוב, תמיד יש את ישראל. התחלנו לדבר. הם דיברו על המהומות בפרברי פריז. סיפרו שמרסיי הפכה לעיר של ערבים, שמסוכן להסתובב בקסבה. שהשכנות הקרובה עם הצפון־אפריקנים הפכה לעוינות עמוקה. לקראת הנחיתה שאלתי לאן אתם נוסעים. חלקם אמרו לנתניה, חלקם לאשדוד. מישהו סיפר שקנה דירה במרינה באשקלון. היו גם כמה לירושלים, ועוד פחות לתל־אביב.
כך החלה ההיכרות שלי עם הצרפתים החדשים. טיפין טיפין הם התחילו להיות מורגשים גם בעיר מגוריי, תל־אביב. סיפרו שהם קונים דירות בנווה־צדק, במגדלים החדשים, ושעם הפנסיה מהאיחוד האירופי, החיים בישראל ממש יפים.
הצרפתית החלה מתנגנת ברחובות העיר העברית הראשונה. פה נפתחה קונדיטוריה קטנה, שם מתפרה שיקית עם וילונות תחרה. פתאום החלו טיסות ישירות למרסיי. והעיקר, החופים התמלאו באלפי צרפתים אדומים ומזיעים, שהפקירו את עצמם לשמש הים־תיכונית הלוהטת. הנשים דקיקות, מטופחות וחמושות במשקפי שמש ענקיים. הגברים עגלגלים, עם חיבה לחולצות פולו וכרס משתפלת. מהר מאוד השתלבו באווירה המקומית, אף שהתקשו לעכל את הזוועה, כך אמרו, הנקראת חומוס. פתאום בקיוסקים בים החלו להגיש לצד הסלט הקצוץ גם גרסה ישראלית לסלט ניסואז.
המשכנו לדבר גם בחוף. התברר שהם בכלל מסורתיים. עושים קידוש, הולכים לבית כנסת. אבל בסגנון שלהם: בבית, כשרות בלתי מתפשרת. עושים כבוד לדת, למשפחה. בחוץ עושים מה שרוצים, אוכלים איפה שרוצים. בשבת אחרי בית כנסת הולכים לים. חלק מהעולים חזרו לצרפת, הרוב הכו כאן שורשים.
ריביירה דה־נתניה
לכן, כאשר בקיץ 2017 הפציעה במחוזותינו הפרסומת של 'יס' בכיכובה של הילדה אמילי בן־סימון, היה ברור שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לפרסומת מושקעת. שמדובר באמירה דוקומנטרית שנונה. הכותרת הייתה "הקיץ בישראל זה קטסטרוף", משהו שכל ישראלי יכול להבין. אמילי הקטנה שבה לצרפת בתום ה"ווקאנס בריביירה דה־נתניה". בבית הספר הקריאה אמילי לבני כיתתה את יומן חוויותיה מהחופשה בישראל. בסוף הווקאנס, מתברר, כל המשפחה הייתה שרופה מהשמש, "ברולה", חוץ מאמילי הנבונה שנשארה בבית עם המזגן והטלוויזיה של 'יס'.
במבט לאחור, הפרסומת עלתה בדיוק בשיאו של הסיבוב הראשון במשבר של שאול אלוביץ' וחברת בזק. אלוביץ' החזיק עדיין ב'יס', אך מנכ"לה, רון אילון, כבר נחקר ונשלח למעצר בית. אבל אמילי הייתה הרבה יותר חכמה. היא לא רק השאירה בחוץ את הלחות, היתושים והמדוזות, אלא גם טבעה כמה מטבעות לשון חינניים, בראשן ה"דוז מדוז" הזכור לטוב. והיו כל הוויצים הקטנים, עם המשפחה על המנגל, הדוד מואיז שהזיע כמו מזרקה, והאח ששון שנשרף כולו בשמש חוץ מתליון המגן־דוד, שנצרב בנגטיב לבן על עורו האדום. כאשר ב'מאקו' ערכו את תחרות פרסומת השנה, הפרסומת המנצחת שבחרו הגולשים הייתה של אמילי בן־סימון הקטנה.
ההצלחה נבעה לא רק מהכישרון של הבמאי שחר סגל, אלא בראש ובראשונה מהתחקיר ששילב ראייה דוקומנטרית עם אבחנות סוציולוגיות מדויקות. סיגל עבודי, סמנכ"ל קריאטיב ב'מקאן תל־אביב', הסבירה לאתר 'בלינקר': "יש לי משפחה וחברים בנתניה וגם משפחה מצרפת, שבאה בכל שנה לנתניה ואוהבת את החופים שלה. חיפשנו סיפור שלא יפגע בצרפתים או בנתנייתים. שלחתי את הסרטון לבני המשפחה בצרפת ובנתניה, ואף אחד לא נעלב. הסרטון משקף מציאות בצורה הומוריסטית. יש לנו תגובות טובות, הרבה מהן מהנתנייתים".
מאז עברו כמה חודשים טובים. העניין הדוקומנטרי בצרפתים החדשים קיבל ממד נוסף באמצעות סדרת תעודה מושקעת של תאגיד השידור 'כאן', "הצרפוקאים". שלושת פרקי הסדרה מתעדים את הגירת יהודי צפון אפריקה לצרפת וממנה לישראל, משנות החמישים ועד היום. הפרק הראשון מוקדש לעולים בגל ההגירה האחרון ומנסה לפענח מי הם, מדוע בחרו להגיע לישראל דווקא עכשיו ומה צופן להם העתיד פה.
בינתיים, עד שהעתיד יגלה את צפונותיו, אמילי חזרה אל המסך הקטן בעיתוי מעניין. 'יס' שוב עושה קמפיין, ובמקביל מתפוצץ משבר שאול אלוביץ' ובזק. הפעם מספרת הנערה לחברותיה שישראל משוגעת, משוגעת, משוגעת. או בצרפתית: יזראל סה פו, פו, פו. קצת גשם וכבר "גרנד שיטפון" באיילון, האופניים החשמליים ממש "טור דה־טראנס", ואצל בת־הדודה נופר יש מסכות גז ב"ארמואר". ביום העצמאות מרססים בקצף מוס. "פוס לה־מוס", קובעת אמילי, ומגלה שהכול אוכלים כאן עם "סוס דה־סחוג". הפעם לא רק הלחמנייה שלה עולה באש, אלא גם המציאות שיוצאת מתוך הקמפיין של 'יס' אל המציאות. עם מעצרים, חקירות ושיבושים. מדינת ישראל על גלגלים.
אבל לא צריך לדאוג יותר מדי לאמילי או לבני משפחתה, הצרפתים החדשים. הם כבר הבינו פה היטב את כללי המשחק. עובדה, רק לאחרונה התבשרנו שלקראת הבחירות המקומיות הקרובות הם מקימים מפלגה בדרך להסתער על הקלפיות.
