ראוי היה אולי להמתין ולצפות בכל ארבעת הפרקים של סדרת הכתבות "מלחמה אחת לשני עמים" שיצרו רועי שרון וגל ברגר לכאן 11, לציון 20 שנה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. אבל כבר אחרי הפרק הראשון, אי אפשר היה לנשום. הם חזרו בו ברבע שעה של כאב ודם לימים המצמררים, הבלתי נתפסים ההם. לרחובות מרכז העיר ירושלים שבכל פינה בהם כמעט, תלוי היום לוח זיכרון לנרצחי פיגועים מאותה תקופה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מר"צ מימין לנתניהו: "ההסכמות הן ביטול הסיפוח תמורת נורמליזציה"
יפה ושונה: ארוחת חג מושלמת בחמש מנות
סגר ב': כך נערכים במשטרה לאכיפת ההגבלות
במסמך דוקומנטרי מרשים הם שבים לסיפורה של משפחה שעלתה השמימה כשהתיישבה לאכול צהריים בסבארו, לקבוצת הילדים שרק הלכו לאכול פיצה במדרחוב, לכלת בת המצווה שהחגיגה העליזה שלה נקטעה בצרור יריות אימתני. בכאב שנותר מאז אצלה ואצל בני המשפחה, קשה לצפות עד כדי הסטת העיניים מהמסך. פחד, חוסר אונים. מקומות בילוי ובתים פרטיים שהופכים באחת למלכודת מוות בידי רוצחים חדורי מטרה.
"אוטובוסים מתפוצצים", הפכו כבר למעין ביטוי בז'רגון החדשות הישראלי. אבל כשנזכרים בפועל באותן תמונות אימה שהחרידו שוב ושוב ושוב את מדינת ישראל בתחילת שנות ה-2000, עוברים בלי להרגיש לשבת על קצה הכיסא. כעשרת אלפים פיגועים, מעל אלף נרצחים. אלו היו ימים בלתי נסבלים. ירושלים דיממה. הכאב היה עצום. כל נרצח זכה למינימום זמן אבל ציבורי, כי נרצחים חדשים כבר מילאו את הכותרות.
"חשתי שאנחנו לא מצליחים לממש את הייעוד של צה"ל", אומר להם ברגע של כנות שאול מופז, הרמטכ"ל באותם ימים. "שאני לא מצליח לתת ביטחון".
בפרק השני, הם חוזרים לחברון שהייתה קן צרעות, אל הרצח המכוון של התינוקת שלהבת פס בעגלתה. וגם אל שני מחבלים. אחד שנכלא אחרי שהמטענים שבנה רצחו עשרות ישראלים, אחת שנתפסה רגע לפני שיצאה לבצע פיגוע התאבדות. שמוכנה הייתה לעזוב לבדה את בתה בת השש, ולצאת למעשה הרצח.
הזיכרון החד הזה שמעלה באחת את טראומות העבר, ממחיש עד כמה הייתה שבויה ישראל בקונספציית אוסלו. על כך שרק באביב 2002, אחרי שנתיים וחצי של דם, היא יצאה למבצע חומת מגן.
וברוח הימים האלה, של הסכמי שלום עם מדינות המפרץ שמחזירים את הנושא הפלסטיני לגודלו הטבעי, יש להזכיר עוד: לא רק בגלל סרבנותם המתמשכת, הפכו הפלסטינים לפרטנר בלתי ראוי ובלתי נסבל לדיוני שלום. אלא בעיקר, בגלל רצחנותם המתמשכת.
בגלל העובדה שהטמינו מסמרים בתוך מטעני חבלה ופוצצו אותם בתוך מסעדות הומות אדם. בגלל שהעמידו בלי להתבלבל, עגלת תינוק במרכז הכוונת ולחצו על ההדק. בגלל שירו בילדים ישנים במיטותיהם, בקיבוץ מצר.
אם הם רוצים אי פעם לשוב להידברות, עליהם לא רק שלא להפנות כתף עיקשת אל יוזמות שלום אזוריות, אלא בעיקר, להפסיק לממן, להתגאות ולחגוג את הדם היהודי שנמצא על ידיהם.
