ימינה בסך הכול ממלאת את תפקידה: לאתגר את הממשלה

ארבעה חודשים לערך עברו מאז החליט נתניהו להותיר את ימינה באופוזיציה. ככה זה בפוליטיקה: פעם בפנים, פעם בחוץ. מותר להודות שבימינה קצת נעלבו בהתחלה. נתניהו, לעומת זאת, חש ניצחון רגעי. אבל כמאמר שיר המחירון של להקת כוורת, לכל דבר מחיר – גם להותרת אופוזיציה לוחמנית מימין. והמחיר שמשלם ראש הממשלה הוא כאב ראש תמידי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חזרה לכאב: הפלסטינים מעולם לא היו פרטנר בגלל רצחנותם
– גורם בפמליית ראש הממשלה טוען: ההסכם לא כולל הקפאה
– מר"צ מימין לנתניהו: "ההסכמות הן ביטול הסיפוח תמורת נורמליזציה"

אפשר להתווכח כמה שרוצים על השאלה האם ימינה היא אכן מפלגה ימנית יותר מהליכוד. תומכי נתניהו מוכנים להישבע בשם המפורש שבנט-שקד-סמוטריץ' הם בכלל סוכני שמאל מסווים היטב, שעסוקים יומם וליל ברקימת תכניות כיצד להדיח את נתניהו ולאפשר הקמת ממשלת שמאל. העובדה הפשוטה שימינה כבר יכולה היתה להגיע לתוצאה הזו אחרי הבחירות לכנסת ה-22 אבל בחרה שלא לקדם את המהלך, לא מבלבלת אותם. אבל בין אם ימינה היא מפלגת ימין ובין אם מדובר בכלל במפלגת שמאל בתחפושת, עובדה היא פשוטה: ימינה עושה לנתניהו את הדבר שהוא הכי שונא שעושים לו – היא מאתגרת אותו מימין. והפעם על הפרק, בסיבוב שני: הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לגופי אכיפת החוק – המשטרה והפרקליטות – ומערכת המשפט.

בסרט הזה נתניהו כבר היה פעם אחת כשיוזם ההצעה, ח"כ בצלאל סמוטריץ', העלה אותה על סדר היום והביך את הליכוד. מי שהוציאו אז את הערמונים מהאש עבור נתניהו – שלא רצה לקרוע את החבל מול כחול לבן – היו החרדים. הם הודיעו שיתנגדו להצעה (זמן לא רב אחרי שהודיעו שיתמכו בה) ונתנו לליכוד את התירוץ לברוח מהמליאה. הטענה הרשמית היתה הקורונה. הבעיה המעשית היתה תקציב הישיבות ל-2020 שעוד היה אז בן ערובה. הפלונטר עם תקציב הישיבות כבר כמעט נפתר, ומנגד הזעם בליכוד על גופי האכיפה בעקבות פרסומיו של עמית סגל בשבוע האחרון על התנהלות המשטרה והפרקליטות, מרקיע שחקים. מהסיבות הללו, קשה לראות איך הפעם מצליחים בליכוד גם להיענות לאתגר מימין וגם לא לפרק את הקואליציה עם כחול לבן.

נתניהו מבין יותר טוב עכשיו את מחיר השארת ימינה בחוץ. וזעמם על כך, אנשיו מוציאים על חברי ימינה את כל מררתם, כולל השמצות פרועות ונטולות קשר למציאות. נתניהו אוהב מאוד אופוזיציה לוחמנית – כשהיא באה משמאל. היא עוזרת לו ללכד את השורות, לתת תחושת מטרה משותפת, ולשדר לקהל הבית שיש פה מנהיג ימני חזק. אבל אופוזיציה לוחמנית מימין היא עניין שקשה מאוד לעשות איתו משהו תוך כדי הקדנציה, ותוצאות הסקרים מראות זאת היטב. מה ששוכחים חלק מאנשי הליכוד הוא שאנשי ימינה בסך הכול עושים כרגע את מה שהוטל עליהם, גם אם זה לא נוח לנתניהו. כן, על זה אנחנו משלמים משכורת לח"כים באופוזיציה, בדיוק לשם כך. הם הרי לא יכולים עקרונית להוביל מהלכים משמעותיים ולא לנצח הצבעות. מה הם כן יכולים לעשות? לאתגר את הממשלה ואת הקואליציה. רק בשביל זה הם נמצאים שם בכנסת, במשרה מלאה עם רכב ולשכה.

אם הם לא היו עסוקים כל היום באתגור הממשלה, הם היו מועלים בתפקידם. אז סמוטריץ' עושה את תפקידו, וכנ"ל שקד ובנט. בעת הרגישה הזו התפקיד הזה חשוב במיוחד, משום שאין קל יותר מלשלם על פריצות הדרך המדיניות במטבע התיישבותי. בכנסת הנוכחית אין לזה שום מחיר קואליציוני, ובלי אתגר אופוזיציוני קבוע מימין, הכבש שיישחט בסולחה בין ישראל למדינות המפרץ יהיה המשך צמיחתה של ההתיישבות ביו"ש. כעת נותר לנתניהו רק להכריע מה חשוב לו יותר: לא לצאת חלש מול סמוטריץ', או לא לתת לגנץ תירוץ לפרק ראשון את החבילה. אכן שאלה קשה.