לילה חמישי של סגר עוטף את העיר שלי. הרחובות חשוכים למחצה וניידות משטרה חולפות בהם לפרקים. מרבית החנויות סגורות. התחבורה הציבורית פועלת במתכונת נמוכה, הנוכחות האנושית דלה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
ארגון הבריאות העולמי מזהיר: מקרי המוות באירופה ימשיכו לעלות
יום היסטורי בוושינגטון: "עתיד תוסס במקום סכסוכי העבר"
משפט דומא: שלושה מאסרי עולם מצטברים לעמירם בן אוליאל
ביציאה מן העיר לא עושים ממש בעיות. על פי רוב השוטרים נחמדים. האנשים מתוכננים. יוצאים מוקדם, לפני 19:00, ואז לא ניתן לחסום את דרכם חזרה הביתה. מנסים לצאת בתירוצים שונים. כמו, למשל, שהם בדרך להפגנה בבלפור. מה אפשר לעשות שגם אנחנו החרדים, מהערים האדומות שלנו, צריכים ללכת לקניות. החגים בפתח. גם חברותיי ואני רוצות לקנות מפה חדשה, כלי לדבש או שמלה לילדה. והחנויות בערים שלנו סגורות משבע בערב. לא נותרה לנו ברירה אלא לעבור בלב דופק ליד המחסום המשטרתי, אולי יחוס השוטר התורן, אולי ירחם.
הסדר והארגון מופתיים
לא רציתי לכתוב פה שוב על הסגר. כל כך הרבה נכתב כבר, ביטויים שחוקים שבו ונלעסו, האשמות הדדיות, אותן בדיחות רצות ברשתות החברתיות (השבוע קבלתי שוב את הבדיחה על החרדים מבני ברק שמתגנבים דרך תעלות הביוב. הלכתי מהר לבדוק כמה ביצים נותרו לי במקרר). רציתי רק להוציא קצת החוצה מהנעשה בפנים, בערים האלו, האדומות, החשוכות. הרי בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר ביומיום הקטן, האנושי שלנו, העשוי להיות מעורר השראה, או להפוך קטנוני ומכוער.
כחלק מעונש הסגר הלילי, נסגרה גם מערכת החינוך בבוקר. הקשר בין בתי הספר לסגר הלילי אינו ברור. מה חשבו מקבלי ההחלטות? היכן אמורים הילדים שהחלו ללמוד לפני פחות משבועיים, לבלות בשעות הבוקר? ההורים עובדים מחוץ לבית בחלקם הגדול. והנה לנו ילדים שבקושי חזרו לשגרה לאחר חופש גדול ארוך (שנמשך למעשה כמעט רצוף מחודש מרץ), והם שוב בבית. אבל רק הם בבית. ההורים הולכים למקומות עבודה שבהם מגיעים שאר העובדים כרגיל, כי הילדים שלהם זכאים ללמוד בשעות הבוקר. ימי החופש והמחלה נגמרו. עברנו זה עתה את יולי אוגוסט וימי ההדרגה של תחילת שנה (בתום הסגר נעבור שוב הדרגה?) אז הילדים האלה נפגשים לפעמים עם חברים בבוקר, והחברים אינם בהכרח מהקפסולה שאיתה התחילו את שנת הלימודים. ההורים משתדלים לשמור, אבל יד על הלב, מי יכול לזכור האם הדס נמצאת עם נעה בקפסולה או שאולי זו בכלל מיכל. בסופו של דבר הן פה. יושבות ביחד כדי להאזין לקו הקולי.
ועליו רציתי בעיקר לספר. על הקו הקולי.
במוסדות החינוך החרדים הלמידה מרחוק אינה נעשית באמצעות הזום ואינה משתמשת ברשת האינטרנט. במוסדות אלו הלמידה מרחוק נעשית באמצעות התקשרות למספר טלפון ייעודי של בית הספר, ניווט בין השלוחות הייעודיות לכל כתה ולאחר מכן בין השיעורים המוקלטים השונים. קיימות גם אפשרויות של שיחות ועידה כיתתיות והשארת שאלות למורה. השיעורים כוללים הכל: שעת תפילה, תורה, קריאה, חשבון, הנדסה, אנגלית. אני חשבתי שכבר שמעתי הכל, עד לשיעור זמרה היום בבוקר של ביתי הלומדת בכתה א'. עכשיו גם אני מוכנה להעלות את שכר המורים.
הפעם, שלא כמו בסגר הקודם, ההיערכות הייתה מיידית. הסדר והארגון מופתיים. בנותיי קבלו כל אחת, בנקודת חלוקה מאורגת לפי שעות, תיקיה עמוסה המחולקת לנושאים. דפים ממוספרים. מדבקות ופרסים לעידוד התלמידה. אפילו שי קטן לראש השנה. התנחמתי בכך שהקישוט לסוכות לא חולק לפי שעה. אולי יש תקוה והילדות יחזרו לבית הספר לכמה ימים.
כמו בכל חברה המתמודדת עם אתגר, גם בצורת הלמידה הזו יש המצליחים יותר ויש פחות. ישנם ילדים שהסתגלו לאופן הלמידה הזה, לעצמאות, למשמעת העצמית, ללמידה האוטודידקטית ואולי התקופה הזו תעשה להם רק טוב. מאידך, לא לכולם זה מתאים. קשה מאד לשמור על סדר יום. לעיתים מאבדים את הקשר בין דברי המורה המוקלטים לדף התואם בספר. ישנם ילדים המתייאשים במהירות כי לא הבינו משהו בתחילת ההרצאה ואין אפשרות לשאול מיידית. חשוב גם להדגיש: קשה מאד, עד בלתי אפשרי, לעשות זאת ללא עזרת ההורים.
משלימה פערים
אז הנה, תוצאות הסגר. אולי זו ברכה. זמן איכות עם הילדים. אחרי הכל, מרבית הנשים החרדיות למדו הוראה בעברן הרחוק. וכך מצאתי את עצמי היום, הנדסאית תוכנה, מתזזת בין העבודה מהבית (מקום העבודה חולק לקפסולות), לילדות בכתות א' ו-ד'. חידדנו עפרונות והתיישבנו עם הקלמר המאובזר כהוראת המורה. הכרנו את סימני ראש השנה. שמות החג. טעמים לתקיעת שופר. גזרנו, הדבקנו, צבענו. בהפסקת האוכל של הילדות רצתי להשלים קצת פערים בעבודה. חזרתי לשיעור קריאה. האותיות. לא קל ללמד את זה מרחוק. נמלאתי הערכה עמוקה למורה ששבה וחזרה שוב ושוב על הצליל הפותח שעה שביתי הקיפה בעיגול: תמר, תנור, תנין.
בצהריים התייגעתי על הסבר עקרון השברים לילדה בת התשע. בחשאי האזנתי גם אני למורה שהסבירה אותו בסבלנות וניווטה במיומנות בין ההסברים בדפי הספר. אני מודה שלא זכרתי את הכלל של מספר האלכסונים היוצאים מנקודה אחת במצולע. וזו הייתה עוד שאלת חקר, כזו שצריך להגיע לתשובה לבד. אין ספק שזה היה מאתגר.
בתיכון של ביתי הבכורה מנסים גם לשמור על ההווי החברתי באופן הזה, מעבר לשיעורי הכימיה והאלגברה המרוחקים. פתרונות שונים ומשונים, בעיקר יצירתיים, מומצאים כדי לעשות זאת. אבל כל זה מתגמד לעומת האנשים היצירתיים באמת בימים אלו: גבאי בתי הכנסת. הם אמורים לסדר מאות איש בקפסולות קטנות של תפילה, תוך התחשבות באילוצי זמן, מקום, אפשרויות ישיבה ושמירת מרחק. יש גם את זמני קריאת שמע וסוף זמן תפילה הקשיחים. זמני תקיעה לנשים. לאנשים בקבוצות סיכון. לחולים בעצמם. לאנשים בבידוד. איך יוצאים ידי חובת תקיעת שופר בבידוד. ועוד לא הגענו לשמחת תורה.
השיח הציבורי ציני. כולנו עייפים מן הסיפור הזה, מרירים. הרבה כאובים, הרבה כועסים. ברבים מאיתנו פגעה הקורונה, במישרין או בעקיפין. איש אינו יודע מתי היא תגמר. איש גם אינו יודע מה לעשות. ובתוך הכאוס הזה, יפה לראות את הדברים האלו. הגדלת הראש. הרחבת המבט. היכולת להסתגל, להתגמש, להתכופף בפני הנהלים, בפני המציאות המשונה והמשתנה, ועם זאת להישאר יצירתי, הגיוני, קשוב. לשמור על סדר יום גם כשאין סדר, ללמוד לבד ולהפרות את הנפש. לחשוב על הזולת גם כשקשה. בעיתון ילדים חרדי קראתי השבוע המלצה למעשה חסד: להוריד את הפח של משפחות הנמצאות בבידוד, עם שמירת כללי המרחק. באחד מדפי הלמידה של ביתי הייתה בקשה: אחרי שאת מסיימת ללמוד, חשבי על אחת מחברותייך וטלפני אליה. שאלי אותה האם היא הסתדרה, האם הבינה את החומר הנלמד. אולי היא תשמח לעזרה?
עד שנזדקן
בשולי הדברים, 2 סיפורים. אחותי מתגוררת בעיר חרדית שגם עליה הוטל סגר לילי. היא יצאה עם הילדים בערב לסיבוב ברכב, כי הם לא נרדמו. היא בקשה להרגיע אותם בנסיעה קצרה. פעוטות. היתקלות עם שוטר גררה נזיפה חמורה באמצע הרחוב וכמעט קנס של 5000 שח. שלא תעזי לעשות את זה שוב. תרדימי אותם בבית גברת.
חברה של ביתי הגיעה עם משפחתה לפארק ציבורי בגבול בני ברק רמת גן. הם לא הורשו להיכנס. השער הפתוח לאחרים נסגר בפניהם עטויות המסכה. מעצבנת כבר ההשוואה הזו בין "אין כניסה ליהודים וכלבים" ל"אין כניסה לחרדים". שחוק ונדוש. מה גם שלא יפה, יש שם כניסה לחרדים. רק מעל גיל 60. ובינתיים, עד שתזדקנו, לכו הביתה. מהר. עד 19:00 בערב. אחר כך אין תחבורה ציבורית.
"ונזכור, אנחנו לא מה שקורה לנו. אנחנו מה שאנחנו עושים עם מה שקורה לנו. ומה את עושה עם מה שקורה לך וגם לכולנו? האם הניסיון מניס אותך או מרים אותך על נס?"
את המילים היפות האלו קראתי בדף הפותח של דפי הלמידה מרחוק של ביתי בת השש. זה המסר שבחר "מרכז החינוך העצמאי" להעביר לחניכיו, תושבי הערים האדומות, הסגורים על כרחם בבתיהם. ואולי לכולנו, חילונים כדתיים, מקבלי החלטות כאזרחים מן השורה, פרופסורים ושאינם, יש עוד מה ללמוד. מרחוק, וגם מקרוב. כי אנחנו, הרי, איננו רק מה שקורה לנו. אנחנו יכולים, צריכים, להיות יותר.
