לקוראי הטור הזה כבר ברור שאינני מחסידיו של בנימין נתניהו, בוודאי לא בשנתיים האחרונות, מאז החל להגיב על ההליך הפלילי נגדו בניסיון לדה-לגיטימציה לכל מערכות אכיפת החוק בישראל. משום כך אני בהחלט תומך בהפגנות המתקיימות נגדו מזה כשלושה חודשים, ברציפות ובפיזור גאוגרפי מרשימים, המעידים על מוטיבציה גבוהה במיוחד. אפילו השתתפתי בעצמי במספר הפגנות כאלה. עשיתי זאת תוך לבישת מסכה והשתדלות לשמור מרחק משאר המפגינים, ומתוך תחושת אי-נוחות גדולה על כך שאצל רבים מהמפגינים הכללים הללו לא נשמרו. כאילו כללי הריחוק הבריאותי הן עוד איזו גחמה דיקטטורית של נתניהו, והפרתם היא עוד ביטוי לגיטימי של מחאה נגדו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
חוויות מהסגר הלילי: חסדים קטנים שקובעים מי אנחנו
האוצר נגד ועדת כספים: מי תוקע את התקציב?
מר"צ מימין לנתניהו: "ההסכמות הן ביטול הסיפוח תמורת נורמליזציה"
אם כך הדבר בזמנים בהם המשק הישראלי פעל באופן חופשי, וצרכניו התבקשו רק לשמור על כללי הרחקה מינימליים, קל וחומר שכך צריך להיות בימים שבהם מדינת ישראל עומדת בפני סגר מלא שני. כדאי לזכור: אחת הטענות העיקריות כנגד נתניהו היא טענת השיסוי והפילוג, והרס הסולידריות בחברה הישראלית. לא יתכן אפוא שהמפגינים נגדו ישברו בעצמם, ואף באופן בוטה, את ערכי הסולידריות והאחריות ההדדית. בימים שבהם חלק גדול מהעובדים במשק עלולים לקפח שוב את פרנסתם; בימים שבהם משפחות לא יוכלו לחגוג יחד את החגים, וקשישים יוכלו להיפגש עם יקיריהם רק באמצעות הטלפון או הזום – אסור למפגיני בלפור ושאר נקודות המחאה לעשות דין לעצמם ולנקוט בצעדי מחאה המסכנים את חייהם שלהם וחיי כל מי שאותו יפגשו בשבועות הקרובים.
המפגינים, כמו גם אנשי מערכת המשפט התומכת בהמשך זכותם להפגין, טוענים שזכות ההפגנה היא זכות מקודשת בדמוקרטיה; בוודאי בימים שבהם נראה שהשלטון הולך ונוקט באמצעים לא דמוקרטיים. זכות ההפגנה היא אכן זכות יסוד, אבל הזכות לחיים יסודית עוד יותר, וחשוב גם לזכור שיש בחברה הישראלית לא מעט אנשים שעבורם הזכות להתפרנס, או להתפלל ברוב עם, במיוחד בימים הנוראים, חשובה לא פחות – וגם הם נתבעים לוותר על הזכויות הללו בגלל סכנת החיים. אדרבה, אם מפגיני הקורונה לא יבינו זאת, יהיה קשה לשכנע גם את הקבוצות האחרות – החרדים בבתי הכנסת ובישיבות, מבלי המסיבות וחופי הים, הערבים במסיבות החתונה ההמוניות – להיות מוכנים לקבל על עצמם את ההגבלות.
ככלל, בחברה מתוקנת אסור שיהיו ערכים עליונים שאין לפגוע בהם בשום תנאי. עצם קיומם של ערכים כאלה הוא סכנה לעריצות מצד המחזיקים באותם ערכים, ואף יש בה סכנה לניצולם לרעה, ולעויינות מתמשכת בינם לבין מי שעבורם ערכים אחרים אמורים להיחשב כעליונים. כשם שמצופה מאנשים דתיים להשלים עם פגיעה בשמירת השבת שלהם במסגרת שירותם הצבאי; כשם שמצופה מאנשי ימין להשלים עם פינוי יישוביהם, ואף עם שילובם שלהם בתפקידים תומכי פינוי בעת שירותם הצבאי, כך מצופה גם ממפגינים כנגד השחיתות להשלים עם פגיעה בזכות ההפגנה במקרים של נסיבות מיוחדות, כדוגמת מגפת הקורונה.
מנגד, גם אין הצדקה לתביעה גורפת מהמפגינים לבטל לחלוטין את מחאתם בימי הקורונה. יש מספיק שירותים ומקומות עבודה הפועלים בימי קורונה, תוך כדי הגבלות, וזכות המחאה וההפגנה היא בכל זאת מספיק חשובה לחיים הדמוקרטיים ולעצם זכותם היסודית של בני אדם לבטא את ביקורתם על מדיניות הממשלה, כולל ביקורת על מדיניות הקורונה – כדי שאפשר יהיה להצדיק את המשך קיומן של ההפגנות, תוך כדי הגבלות, גם בימי הקורונה.
במלים פשוטות: יש צורך לעצב מתווה קורונה מיוחד גם להפגנות; מתווה שיוכן, כהצעת שר הבריאות, על-ידי מומחי הבריאות וללא התערבות הפוליטיקאים, שיאפשר גם למפגינים לפעול בסוג של 'קפסולות', עם מרחק בין קבוצה לקבוצה, ומרחק מסוים גם בין חברי הקבוצה עצמם, וכמובן כשכולם עטויי מסכות. אגב, יתכן שפיזורן של ההפגנות לקבוצות קטנות הפועלות במספר גדול בהרבה של מוקדים רק יגדיל את אפקט המחאה ולא יקטין אותו.
בגלל ריבוי הנדבקים בשבועות האחרונים, המערכת כשלה מלקיים חקירה מסודרת לגבי נסיבות הדבקתו של כל חולה. ממילא, קשה לדעת באיזו מידה תרמו ההפגנות לעלייה בתחלואה. אבל סביר שהן בהחלט מצטרפות, ברמה כזו או אחרת, לשאר הגורמים פורקי העול שהביאו אותנו לסגר שני. משכך, הן יכולות לשמש בידי נתניהו ותומכיו כשעיר לעזאזל שאותו מאשימים בעליית התחלואה ובעצם הצורך לקיים סגר שני מלא, ששום מדינה אחרת עוד לא נזקקה לו. גם מהבחינה הפרקטית הזו, ובהינתן המצב הרגיש ממילא בחברה הישראלית, לא כדאי לספק לביביסטים בסיס לטיעון כזה.
בחברה מתוקנת, היה ראוי שהיוזמה להגבלה עצמית של ההפגנות היתה באה מהמפגינים עצמם, מתוך אותה אחריות חברתית שלכאורה היא שהביאה אותם מלכתחילה להפגנות. למרבה הצער, זה לא קרה וגם מול הכרזה על סגר מלא, נחלצה בינתיים רק קבוצת מפגינים אחת, זו של 'הדגלים השחורים', וקראה להשעיית ההפגנות עד לסוף הסגר (כאמור, גישה מוטעית, שצריך להחליפה בהפגנות מוגבלות, אבל לפחות יש בה הכרה בעובדה שאלה אינם ימים כתיקונם). מן הראוי שגם יתר קבוצות המפגינים ייקחו על עצמם מגבלות עצמיות כאלה, לפני שהממשלה תיאלץ לעשות זאת, ובכך ייקבע תקדים מסוכן שבו הממשלה מגבילה את המוחים נגדה.
