גם לי הנסיעה לאומן נראית מופרכת. גם אני מתבונן בתימהון ברבבות הנוסעים, לאו דווקא חסידי ברסלב, שעוזבים את משפחותיהם בחג ונוסעים לקבר באוקראינה. לפני שנים שוחחתי על זה עם ידידי איתמר, והוא ענה לי תשובה מטרידה: במקום להתלונן על האלפים שנוסעים לאומן, הוא אמר, עדיף שתשאלו את עצמכם למה הם לא מוצאים סיפוק רוחני בבתי הכנסת שלכם; למה הם צריכים לטוס ליבשת אחרת בשביל תפילה משמעותית בראש השנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחריות: בואו נפסיק להתנהג כמו ילדים קטנים
– מבוכה גדולה ושמה דנה ויס
– עושים שלום: הסכמי אברהם נחתמו, וישראל פרצה קדימה
השאלה הזו מציקה לי, כי הימים הנוראים הם באמת החוליה החלשה של בתי הכנסת שלנו. בשנים האחרונות יש שטוענים שבתי הכנסת נמצאים באופן כללי במשבר עמוק. אני לא שותף לטענה הזו. נכון, בתי הכנסת ריקים ברובם באמצע השבוע; אך חכמי ישראל התלוננו על כך תמיד, בכל התקופות. נכון, קשה לנו להתפלל בכוונה; אך כבר בתלמוד הירושלמי אומר רבי מתניה תודה לראשו, שזוכר לבד להתכופף בברכת מודים, גם כשהוא עצמו מרחף. נכון, בתפילות שבת שלנו המתפללים נוטים לפטפט בזמן התפילה, וזה מרגיז אותי מאוד; אך העדויות ההיסטוריות מלמדות שגם זו אינה תופעה חדשה. חז"ל לימדו אותנו שכל אדם צריך לשאול: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". לבתי הכנסת שלנו יש חסרונות, אך הם נהנים גם מהמעלות שהיו בבתי הכנסת של אבותינו.
עד שמגיעים לימים הנוראים. התיאורים ההיסטוריים של תפילות אבותינו בראש השנה וביום הכיפורים נראים כאילו אירעו ביקום אחר. ואני לא מדבר על ימי הביניים. אנשים שעוד חיים איתנו זוכרים אווירה אחרת לגמרי בתפילות הימים הנוראים, רק לפני שלושה דורות: מתח נפשי, צער גדול, מתפללים שבוכים מתוך התרגשות טבעית. פרופ' חיים סולובייצ'יק סיפר שהיה מתפלל בילדותו בשנות החמישים בבית כנסת בבוסטון, בקהילה שרוב חבריה לא היו שומרי שבת. בית הכנסת היה מלא רק בתפילת נעילה. בתפילה הזו הנוכחים, שבהחלט לא היו דוסים, היו בוכים מרוב אימה: הרי גורלם נגזר ברגעים הללו.
בבתי הכנסת שלנו לא מוצאים את התחושה הפשוטה הזו, את היראה שממנה נגזר שמם של הימים הנוראים. בנאום ההשבעה של פרנקלין רוזוולט אמר הנשיא המיתולוגי: "לא נפחד משום דבר, מלבד הפחד עצמו". בני דורנו הפכו זאת לסיסמתם. פחד הפך לגינוי האולטימטיבי בעינינו. כשרוצים לתייג אדם כטיפוס שלילי, אומרים עליו שהוא משהו־פוב, כלומר: פוחד ממשהו. כולנו הפכנו לפובופובים, ואנחנו פוחדים מאוד מהפחד. אבל פחד הוא רגש טבעי, ולפעמים רצוי. אשרי אדם שמפחד לפעמים. פחד משתק הוא רע, אך הודאה בפגיעוּתנו היא חיונית.
כשרוששנו את הימים הנוראים מהתוכן המרכזי שלהם – יראת שמיים ויראת הדין – רוששנו גם את התפילות, ומאז אנחנו מחפשים תחליפים לתפילות האמיתיות והפשוטות של אבותינו. חלק מאיתנו ממלאים את התפילה בפרקי חזנות. המהרש"ל כבר כתב על זה שיום טוב צריך להיות "חציו לה' וחציו לכם" – חציו מוקדש לשמיים וחציו לשמחה ולהנאה פשוטה. חזנות, הוסיף המהרש"ל, אינה מחציו לה' וגם לא מחציו לכם. רבים יכולים ליהנות מקונצרט חזנות, אך לא בזמן התפילה בבית הכנסת.
בזמננו שכיח יותר הניסיון להפוך את התפילה לאירוע שירה בציבור, כאשר כולם שרים ביחד כל פסוק שאפשר למצוא לו מנגינה. אך בגמרא כבר נאמר מדוע אין אומרים הלל בראש השנה: "אפשר מלך יושב על כיסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו – וישראל אומרים שירה?!" (ראש השנה, לב). בבתי הכנסת שלנו עונים: אפשר, ואני לא בטוח שזו התשובה הנכונה.
התפילות שלנו לא כל כך מרשימות, ולכן רבים בורחים למחוזות אחרים: להתפלל בין מאות ילדים זרים בישיבה שבה למדו לפני עשרים שנה, או להתפלל בין אלפי חסידים זרים באומן. השנה יהיה להם קשה להגיע לשם או לשם. השנה גם שאר הפתרונות שלנו לא יפעלו: רובנו נתפלל במנייני חצרות, בלי חזנים דגולים ובלי שירה המונית. אולי לא נותרה לנו ברירה אלא פשוט להתפלל, ביראה פשוטה, כמנהג אבותינו. הרי השנה נפלו כל חומותינו הגבוהות והבצורות אשר בטחנו בהן: אין לנו ביטחון בריאותי, אין לנו ביטחון כלכלי, הפוליטיקה על הפנים ומי יודע מה יֵלד יום. אולי נצליח סוף־סוף להיפטר מהפובופוביה שלנו, ולהודות בפחדינו ובחולשותינו, לפחות למשך עשרה ימים בשנה. כשנהיה פזורים בחצרות ובחניות, עם שליחי ציבור שבקושי זוכרים את המנגינות, נביט ימינה ושמאלה אל שכנינו ונתפלל ביחד. שנת תש"ף התחילה בשמחה שאננה והסתיימה ביראה. אם נתחיל את שנת תשפ"א ביראה, בעזרת השם נזכה להמשיך אותה בשמחה.
