בשיאו של הסגר הקודם, ישבנו השכנה ואני בכיסאות כתר ברחוב ושוחחנו על עליבות המצב. העסק שלה היה אז בשיא דעיכתו. כל הלקוחות התנדפו כלא היו, ותוך זמן קצר היא שבה לאמהות במשרה מלאה. שעות על גבי שעות העבירה עם הילדים בבית. "את יודעת", אמרה לי, "אתמול בערב מצאתי את עצמי אומרת לבעלי שלא יעביר את הסמרטוט על השולחן, כדי לא להוריד ממני פעולות שמעבירות לי את הזמן. את מבינה שפסגת היום שלי כרגע זה להעביר את הסמרטוט על השולחן?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– אחריות: בואו נפסיק להתנהג כמו ילדים קטנים
– סאלם עליכום: הסכמי שלום היסטוריים נחתמו בבית הלבן
למחרת אותה שיחה נסעתי לראיין מישהו בתל־אביב. זו הייתה פסגת השבוע שלי – סוף־סוף יציאה מהיישוב לאנשהו. הייתי נרגשת מהאירוע הזה בערך כמו לפני חתונה והתלבשתי במיטב מחלצותיי. מתי עוד יצא לי להתלבש בקרוב? חשבתי לעצמי. מצוידת בתעודת עיתונאי ואישור עובד חיוני עשיתי את דרכי לשם. לא אשכח את הנסיעה הזאת. כל עץ נראה לי כמו פלא. כל שלט רחוב היה מסקרן. לראות אנשים, להריח את האביב. אפילו השוטר שעצר אותי לבדיקה היה מעניין בעיניי.
כולם מדברים על תש"ף כשנה המיותרת בהיסטוריה. "נראה לי שהשנה ציפורים נודדות יספרו אנשים על המרפסת", כתב בחינניות הקומיקאי אמיר מויאל. אבל האם זו אכן הייתה שנה מיותרת?
כבר היו לי רגעים שנדמו כמיותרים בחיי. הזכור ביותר הוא היום שבו מצאתי את עצמי תקועה בנמל התעופה של ניו־דלהי בגלל טיסת פנים שהתבטלה. מסך הטיסות הראה שהטיסה הבאה עומדת לצאת רק בעוד שלוש שעות, והייתי באיחור רציני למקום שאליו תכננתי להגיע לצורך כתבה. באזור ההמתנה התגודדו כמה ישראלים שהיו אמורים לעלות על אותה טיסה. מהר מאוד התיידדנו, ולא הצלחתי להסתיר את הלחץ שלי. בעיקר עצבן אותי שההודים ממש לא נראו מוטרדים מביטול הטיסה. מבחינתם שתתקיים גם למחרת, או לעולם לא. זמן הודו, מה שנקרא. לידי ישבה ישראלית כבת 50. סיפרה שהיא מדריכת יוגה, מאלו שנוסעים אחת לשנה־שנתיים להשתלם בתחום. "איזה יום מיותר", סיננתי לעברה בייאוש. "אני מבינה איך את מרגישה", אמרה בתגובה, "אבל בואי, יש לך עכשיו שלוש שעות להעביר עם אנשים שאולי לא תראי יותר לעולם. תהיי רגע בתוך הדבר הזה, אל תנסי לברוח ממנו. תוך כדי שדיברנו גיליתי שהיא דתל"שית, ומשם התגלגלנו לשיחה נדירה, מסוג השיחות שמשנות חיים. לא הרגשתי איך הזמן עובר. כשהטיסה הגיעה לבסוף, כמעט התאכזבתי שעליי לסיים איתה את השיחה.
"תראי מה זה", אמרה לי כשירדנו מכבש המטוס, "היום המיותר בחייך הפך ליום משמעותי, רק כי שינית את הדיסקט. רק כי אפשרת לעצמך לקבל את המציאות ולחיות בתוכה במקום להמתין שהיא תסתיים".
מאז אני יודעת שאין כזה דבר זמן מיותר. גם שלוש שעות של המתנה יכולות להפוך לבעלות משמעות. גם שנה של קורונה יכולה להטביע בי את חותמה. ובאמת, מתי בפעם האחרונה היה לנו זמן בלתי מוגבל לשבת ולדבר ככה על הרגלי חיינו? מתי יצא לנו להתפעל כמו ילדים מהאפשרות הפשוטה כל כך לנסוע מעיר לעיר, לפגוש אנשים, לראות את ההורים שלנו?
אני זוכרת איך נסעתי לבית הוריי להפתיע אותם, אחרי חודש שלם שלא התראינו. התקשרתי אליהם והם יצאו למרפסת. אמא עשתה לי לב עם האצבעות, והיו לי דמעות בעיניים. כל כך אהבתי אותם ברגע ההוא, ששילב בתוכו פחד, אהבה וגעגוע.
את הנסיעה לחו"ל החלפנו השנה בגיחות לצפון. גילינו שאפשר ליהנות גם משכשוך סתמי במי החצבני. גילינו שאפשר לחוות רגעים משפחתיים קסומים גם בלי נתב"ג, ובעיקר הבנו אילו חיים מוגזמים וחזיריים חיינו עד עכשיו.
זו לא הייתה השנה הכי להיט, ואני גם לא עומדת להתפייט עכשיו על איך הקורונה שינתה אותי ומה אני מקבלת על עצמי לשנה הבאה (כלום, החלטתי להמשיך להיות בדיוק אותו אדם דפוק שהייתי קודם). אבל אני כן כאן כדי לומר שאולי השנה הזאת לא הייתה כל כך מיותרת. גם בתוך הריק יש למידה והתבוננות, אם מוכנים להתמסר לרגע ולחיות בתוך השינוי שהוא מביא איתו.
בקורונה זכינו לאכול יותר ארוחות משפחתיות לבד מאי פעם, ומשהו בהתכנסות הזאת גיבש אותנו. בקורונה גיליתי את בעלי והילדים שלי מחדש. בקורונה הבנתי שהתפילה היא חלק מהותי בחיי. בקורונה הרגשתי כמה אני מתגעגעת לבית הכנסת. בקורונה למדתי כמה אנחנו זקוקים לחברה ולמגע, ושאפילו טיול של מאה מטר יכול להיות מהנה.
משהו בכל זאת קרה לנו בשנה האיומה הזאת. נכנסנו לפרופורציות. ראינו שאפשר ליהנות גם מדברים פשוטים כמו העברת סמרטוט על השולחן. הצלחנו לסגל מבט ביקורתי יותר על החיים הקודמים שלנו, שפתאום נדמים לנו כראוותניים, נוצצים מדי וחסרי תוחלת.
אז רק אל תגידו שהשנה הזאת הייתה מיותרת. כי את שנת תשע"ט איש לא יזכור, אבל תש"ף לנצח תהיה השנה ההיא שבה עצרנו מלכת, והתחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים מהחיים שלנו באמת. שנה טובה.
