יש לגיטרות קטע כזה, שכשמחליפים בהן מיתר, לוקח למיתר החדש זמן להתאקלם, מילה מוזרה להתאקלם, לא משנה, זה קורה כשמיתר כלשהו נקרע, בדרך כלל זה המיתר הרביעי שנקרע, מיתר דִי, וכשהוא נקרע, צריך להחליף אותו, אחרת הגיטרה נשמעת זוועה, וכשמחליפים מיתר, ושמים מיתר חדש, וקושרים אותו, ומותחים אותו, ומכוונים אותו, הוא אף פעם לא נשמע טוב, למרות שהוא מכוון, הוא נשמע גרוע, ובגללו כל הגיטרה נשמעת גרוע, זה מטורף, תמיד כשאני מחליף מיתר בגיטרה שלי אני בהלם מכמה שהיא נשמעת רע. היא נשמעת רע כי המיתר צריך זמן, הוא צריך זמן להתאקלם, הוא צריך זמן להתיישן, הוא צריך להימעך קצת, הוא צריך להתחספס קצת, הוא צריך להתעייף קצת, הוא צריך להישבר רגע כדי להישמע כמו שצריך. אני חושב שזה מרגש מאוד, הקטע הזה. בדרך כלל, כשדברים מתקלקלים, אז קונים חדש וזה מסתדר, אבל יש דברים שלא עובדים ככה, יש דברים שצריכים זמן, יש דברים שצריכים משך, יש דברים שצריכים נשימה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– להבין את המטריקס: הסרט שחושף את האמת המפחידה מאחורי הרשתות החברתיות
– עושים שלום: הסכמי אברהם נחתמו, וישראל פרצה קדימה
– ערב ראש השנה: פיצויים לעולים חדשים שנפגעו כלכלית בשל הקורונה
* * *
זאת הייתה שנה נוראה, אפשר להגיד את זה, אפשר לכתוב את זה ככה, צלול, הרי זו האמת, זו הייתה שנה איומה ורעה, אנשים מתו, אנשים איבדו את העבודות שלהם, אנשים שקעו בתוך מערבולות סבוכות של בדידות, של חרדה ושל צער, זאת הייתה שנה רעה, משפחות התפרקו, עסקים קרסו, חובות תפחו, דיכאונות התנפחו, לא טוב היות האדם בסגר, אנשים צריכים לצאת החוצה, אנשים צריכים להסתובב חופשי, עם פיות ואפים, בלי מסכות על הפנים, כשהם מכוסים ככה, כשהם סגורים ככה, הם כבר הרבה פחות אנשים.
זו הייתה שנה רעה וצורבת, אבל היא תמה, זהו, זה נגמר, כבר יש חצבים בחוץ, ובהרים, בערבים, כבר נושבות רוחות קרירות. המגפה עוד כאן, הסגר שוב חונק אותנו, אבל בסיבוב הזה אנחנו מוכנים יותר, בשלים יותר, חכמים יותר, חצופים יותר, המיתר שלנו כבר מנוסה ועייף, הגיטרה שלנו כבר נשמעת לא רע, אפשר לנגן איתה, אפשר לשאת איתה את החיים.
* * *
בשבוע האחרון הסתובבתי בעולם המום ומבולבל. הסגר המעיק הזה, שהוטל עלינו, הוציא אותי מאיזון עוד לפני שהוא התחיל. קמתי בבוקר, שמתי את הילדים בגן, ובמשך ימים שלמים וארוכים, לא עשיתי כלום. משהו עבר עליי, לא יודע מה קרה לי, זה היה נורא, הייתי מנותק מעצמי לגמרי, מסביב לעיניים שלי נקוו עיגולים כהים ושחורים, לא דיברתי עם אף אחד, גם לא עם עצמי, אפילו לילדים שלי לא היה לי כוח. זה היה שבוע רע, זאת הייתה שנה רעה, אבל החיים זזים הלאה, הגיטרה הולכת ומתכוונת, השמש זורחת ושוקעת, הימים הולכים ומתקצרים, בשמיים אפשר לראות עננים רכים, עוד מעט יטפטפו עלינו טיפות זכות של גשם, עוד מעט יהיה חיסון לנגיף, זה יקרה, זה יבוא, חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה, מתישהו נדבר על כל זה בלשון עבר, הנה היא באה הנחמה, הנה היא באה.
* * *
זה יקרה עוד השנה, אתם תראו, אתם תרגישו, זה יקרה עוד השנה! בראש השנה הבאה נספר איך היינו בסגר, איך צלחנו את הימים, עם ילדים קטנים, איך התרחקנו מסבא וסבתא, בעוד שנה נהנהן ונאמר, זה היה נורא, זה היה מוזר, זה היה מפחיד, אבל זה נגמר, הנה, תראו אותנו עכשיו, חיים את ההווה שלנו, עם החובות שלנו, עם הצלקות שלנו, עם החרדות שלנו, ועדיין, אנחנו כאן, ויש לנו שגרה, ויש לנו חיים.
* * *
העורכים שלי במקור ראשון ביקשו ממני לחרוג ממנהגי, ולכתוב משהו אופטימי ומנחם. היי יאיר, הם כתבו לי, לכבוד השנה החדשה, תנסה לכתוב משהו חגיגי, משמח, משהו שיעשה לקוראים שלנו טוב בלב. זה מה שהם ביקשו, ובצדק, זה זמן לתקווה, זה זמן לנחמה. זאת הסיבה שכתבתי את משל הגיטרה שקראתם עכשיו. המשבר שעברנו השנה הוא משבר שדורש זמן. הוא צריך להתאקלם, הוא צריך להתיישן, הוא צריך להתחספס קצת, הוא צריך להתעייף קצת, אנחנו בדרך, לאט לאט, הנה זה קורה, הנה הכול נרגע. הנה הנחמה באה. הגיטרה נשמעת טוב, זו תהיה שנה טובה יותר. בעוד כמה שבועות, או חודשים, כבר נוכל לומר שהחיינו, והחיים יישמעו טוב, החיים יישמעו טוב.
* * *
ואולי רק מילה אחת לסיום. לפני שלוש שנים, בימי אלול, קיבלתי הזמנה לכתוב טור שבועי במוצש, ומאז חיי השתנו ללא היכר. בפתחה של השנה הרביעית שלי ככותב אני רוצה להודות לאנשי המערכת, לעורכים, למפיקות, למעצבים, למגיהה, לשרון המאיירת האהובה שלי! ובעיקר לכם, הקוראות והקוראים שלי, שנמצאים שם, אי שם בעולם, עם המיתרים שלכם, עם תיבות התהודה שלכם, תודה שאתם כאן, תודה שאתם קוראים אותי, תודה שאכפת לכם ממה שעובר לי בלב. אני מאחל לכם, וגם לעצמי, שנה טובה, רכה ומתוקה, שנת סתם, שנת הווה, שנת שגרה מבורכת, שנת נחמה. שנה טובה.
