למרות שיעורי התחלואה הגדלים מיום ליום, לא האמנו שנידרש לסגר שני מהר כל כך. עלויותיו של הסגר ונזקו הכלכלי מגיעים לסכומי עתק – הכלכלנית הראשית העריכה את עלותו ב־6.5 מיליארד שקלים – אבל כדאי לחשב לא רק כמה עולה סגר אלא גם כמה תעלה הימנעות מסגר. בלעדיו התחלואה תמשיך לגדול באופן מעריכי ולגבות תשלום גבוה פי כמה. מספר החולים, מעגלי המבודדים המתרחבים וכמובן החשש מהדבקה – יביאו לירידה משמעותית בפעילות הכלכלית, ירידה שעלולה להיות ממושכת וחריפה הרבה יותר מסגר ממוקד. סגר הדוק עכשיו שיוריד את התחלואה למינימום, ושאחריו תקיים המדינה מערך לבדיקה, ניטור ובידוד של כל חולה – עשוי להביא אותנו להתנהלות קרובה לנורמלית בתוך פרק זמן קצר, ולהעלות אותנו על מסלול התאוששות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות הקורונה: סיום משמעותי של תוכניות אלול במדרשות
– "חיזבאללה יכול לירות, אבל הוא מורתע": דובר צה"ל בריאיון
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
הממשלה יכולה וצריכה לבצע כבר כעת חלק מצעדי ההתאוששות הכלכלית. האבטלה הגבוהה היא אחד ממאפייניו המטרידים ביותר של מיתון, ומאלה שהכי קשה להתאושש מהם. אולי קשה לומר זאת כשנכנסים שוב לסגר, אך אם ישראל מעוניינת לאושש את שוק התעסוקה היא תצטרך להשתמש גם במקלות ולא רק בגזרים. עד כה, מתן דמי אבטלה לעובדים בחופשה ללא תשלום סיפק תמריץ לבעלי עסקים להוציא עובדים לחל"ת, וגרם לעובדים להתקבע באבטלתם. גם עובדים שיכולים למצוא עבודה לא מיהרו לעשות כן כשההכנסה בטוחה, ועסקים רבים שחזרו לעבודה התקשו למצוא עובדים. הממשלה צריכה להודיע כבר עכשיו כי עם היציאה מהסגר תינתן תקופת הסתגלות קצרה, ואחריה תאבד הזכאות לדמי אבטלה מלאים לכל מי שמיצה את ששת חודשי האבטלה שלו. בתקופת ההסתגלות יכולה הממשלה להמשיך לתת דמי אבטלה חלקיים למי שיוצא לעבוד, אבל גם הסוכרייה הזאת לא יכולה להימשך לנצח.
גם המענקים לכל אזרח, המצטלמים היטב במסיבות העיתונאים, אינם מבטאים סדר עדיפויות ראוי. אחד הנימוקים לחלוקתם היה "להניע את הכלכלה"; אנשים יקבלו 500, אלף או אלפיים שקלים, ויוציאו אותם בחנויות ובמסעדות הנאבקות על קיומן. אלא שהמציאות מורכבת יותר. בארה"ב, שהייתה נדיבה במיוחד במענקים לאזרחים ולעסקים, הנתונים מראים שאנשים העדיפו לשמור את הכסף בצד ולא יצאו לסיבוב שופינג. יש בכך היגיון כפול: בתקופת אי־ודאות רבים מעדיפים לחסוך לשעת חירום, וכשהכלכלה בסגר וכל התקהלות היא פוטנציאל הדבקה – הם מעדיפים גם להישאר בבית. ההתנהגות הזאת מוסברת גם באמצעות התיאוריה הכלכלית: חתן פרס נובל מילטון פרידמן דיבר על "תיאוריית ההכנסה הפרמננטית", שלפיה אנשים מתכננים את הוצאותיהם בהתאם להכנסה הקבועה שלהם. הכנסה חד־פעמית לא תביא אותם בהכרח לצרוך יותר, ובמרבית המקרים הם יעדיפו לחסוך או להשקיע אותה.
גם בארץ נמתחה ביקורת על חלוקת מענקים בלי דרישה להוכיח צורך או ירידה בהכנסה. רבים בחרו לתרום את המענק או לחסוך אותו, וזו אולי הסיבה לגניזתה של הכוונה לסבב מענקים נוסף לקראת החגים. בין שלל ההוצאות הגבוהות שהממשלה נדרשת אליהן בעת הזאת, יש מקומות חשובים הרבה יותר להפנות אליהם מיליארדי שקלים.
רופאים ללא מחליפים
אחד המקומות הללו הוא מערכת הבריאות, שמתמודדת עם האתגר הגדול בתולדותיה וצפויה להמשיך להתמודד איתו בשנה הקרובה. קרב הגרסאות שניטש השבוע בין משרד האוצר למשרד הבריאות הוא ביטוי נוסף לצורך ביצירת סדרי עדיפויות בהוצאה הממשלתית. במשרד הבריאות נטען שמצוקת כוח האדם במערכת – רופאים ואחיות – הביאה אותנו אל סף אי־ספיקה. במשרד האוצר טענו שהמערכת קיבלה תקציבי ענק לשם כך, וכי הסגר שאנו נכנסים אליו נעוץ בכישלונה של מערכת הבריאות.
שתי הטענות נכונות במידה רבה. משרד האוצר אמנם העביר תקציבים גדולים לתגבור מערכת הבריאות, אך העדיף להשקיע ברכש של מיטות אשפוז, מכונות הנשמה וציוד מיגון ובבנייתן של מחלקות קורונה, והשתהה בהוספת תקני כוח אדם. אלא שבמערכת הבריאות מתריעים שהמחסור המשמעותי הוא דווקא בכוח אדם: על כל חולה במחלקת קורונה נדרש מספר גדול של אנשי צוות מיומנים, והמערכת מאבדת אנשי צוות בכל יום מפני שהם נדרשים להיכנס לבידוד או חולים בעצמם.
במשרד האוצר מהססים לאשר תוספת תקנים, מכיוון שבניגוד להוצאות רכש ובינוי שהן חד־פעמיות – תוספת תקנים נכנסת לבסיס התקציב ונשארת גם לשנים הבאות. תוספת כוח אדם היא כמעט אף פעם לא זמנית, בוודאי לא כשמדובר במגזרים מאורגנים כמו הרופאים והאחיות. גם לבתי החולים יש אינטרס להניף דגל אדום ולהתריע על המחלקות והצוותים הרפואיים הקורסים. כוח האדם הנוסף יישאר איתם גם אחרי המשבר, ותוספות תקציב יסייעו להם מול הגירעונות.
ההשתהות של משרד האוצר נשאה עימה מחיר. תוספת התקנים הגיעה אבל מעט מדי ומאוחר מדי, ובשלב הזה כבר לא הספיקה: התחלואה עלתה על הצפוי, והצורך בכוח אדם נוסף רק גדל. מבחינת משרד הבריאות הגדלת מספר הרופאים בישראל היא לא רק צורך השעה, אלא גם מטרה ארוכת טווח. מדינת ישראל מתמודדת שנים רבות עם מחסור ברופאים בכלל, וברופאים מומחים בפרט. הזדקנות האוכלוסייה בישראל, כמו בעולם בכלל, דורשת יותר כוח אדם רפואי בטיפול במחלות הזקנה. בישראל דור שלם של רופאים מומחים עומד לצאת לפנסיה בעשור הקרוב, וכרגע אין להם מחליפים. תוספת כוח האדם שניתנת כעת לקורונה היא מבחינת משרד הבריאות מענה למחסור ארוך שנים, וטוב שיישאר גם לאחר המשבר.
ההתמקדות התקשורתית והמערכתית בבתי החולים מובנת, אבל היא לא בהכרח החזית החשובה ביותר. נכון לימים אלה, קרוב ל־1,200 חולי קורונה מאושפזים בבתי החולים. קופות החולים, לעומת זאת, מטפלות בכמעט 50 אלף חולים – בביתם או במלונות הקורונה. קופות החולים הן הקו הראשון של ההתמודדות עם חולי הקורונה, ולסיוע במניעת הפצת המחלה. ככל שנשקיע בטיפול בקהילה, התמודדות עם הקורונה במסגרת הקופה, כך נידרש פחות לבתי החולים. בחורף הקרוב, כאשר כל שפעת תמימה תיחשד כקורונה, העומס עליהן יהיה אדיר. ההיערכות לחורף צריכה להתחיל כבר עכשיו: ניסוח פרוטוקול לאבחנה בין קורונה לווירוסים אחרים, תגבור מערך המעבדות, חיסוני שפעת לאוכלוסיות בסיכון, ובניית מערכים לטיפולים רפואיים מרחוק.
קופות החולים הן שיידרשו להתמודד עם מה שמסתמן כאחד המאפיינים המפחידים של הקורונה: סיבוכים לטווח ארוך. הראיות המצטברות מצביעות על שורת סיבוכים ונכויות אצל מחלימים ממחלת הקורונה, גם בקרב מי שעברו אותה באופן קל. מדובר על סיבוכים עצביים, תתרנות ממושכת, ירידה בשמיעה, עייפות וחולשה כרוניות, קושי בריכוז, פגיעה לבבית, נזק ריאתי וקשיי נשימה מתמשכים, הפרעות אימונולוגיות בילדים, סיבוכים הנובעים מקרישיות יתר, סיבוכים הורמונליים ואף פסיכיאטריים.
תגבור קופות החולים והרפואה בקהילה הוא עניין חיוני לשנה הקרובה, אך גם השקעה חשובה במדיניות הבריאות של ישראל. קופת החולים מנטרת את מצבם הבריאותי של מבוטחיה, ויש לה אינטרס כלכלי להשקיע במניעת מחלות ולא רק בטיפול בהן כשהן כבר מתפרצות. טיפול רפואי בקהילה עדיף לאין ערוך מאשפוז בבתי החולים, שהוא מצד עצמו גורם סיכון להידבקות במחלות. השקעה בחיזוק קופות החולים, הגדלת התחרות ביניהן ואולי אף כניסתה של קופה חדשה – הן מטרות חשובות שישראל צריכה להתכוונן אליהן.
לאזן בין הצרכים
גם אחזקת מערכת החינוך תהיה אחד האתגרים הגדולים של השנה הקרובה. להשבתת בתי הספר יש כמובן שורה של השלכות במעגלים שונים, אך כאן נתמקד בזווית הכלכלית. בטווח הקצר, בלי מערכת חינוך מתפקדת ההורים לא יכולים לצאת ולעבוד. בטווח הארוך, ילדים שלא ילמדו השנה יצאו ממערכת החינוך עם פערים משמעותיים שעלולים לפגוע בכושר ההשתכרות שלהם בעתיד. לילדים בקבוצות הגיל הצעירות, שרק רוכשים מיומנויות בסיסיות של קריאה, כתיבה וחשבון – עלולות להיות לכך השלכות משמעותיות על עתידם. בעבור תלמידים מתקשים, תלמידים מאוכלוסיות חלשות ותלמידים בסיכון – מערכת חינוך מתפקדת היא קרש הצלה ובסיס לחיים מתפקדים ומוצלחים.
עם זאת, אין מנוס מהכרה בכך שמערכת החינוך היא אחד ממוקדי ההדבקה המרכזיים בקורונה, גם בגל הקודם וגם בנוכחי. על פי הנתונים, מאז פתיחת מערכת החינוך ב־1 בספטמבר חל זינוק חד בשיעור ההדבקה של ילדים ובני נוער. כל ילד שנדבק עלול להדביק את בני כיתתו, מוריו ובני משפחותיהם, ומכניס לבידוד מעגלים רחבים של אנשים.
גם בהנחה שסגר יוריד את רמות התחלואה הגבוהות, פתיחה מחודשת של מערכת החינוך עלולה להגדיל אותן מחדש. זו הסיבה שמדינות אחרות נמנעו מפתיחה מחודשת של בתי הספר, ושגם בישראל היא ככל הנראה תישאר סגורה בעתיד הקרוב. אבל מערכת חינוך סגורה משמעה הורים שאינם יכולים לצאת לעבוד וילדים שאינם לומדים קרוא וכתוב – שני מחירים כבדים מאוד.
הממשלה צריכה לבנות מתווה שיאזן בין צורכיהם החינוכיים של הילדים, צורכי הפרנסה של הוריהם ושיקולי בריאות הציבור. אין מנוס מהחלטה על לימודים פיזיים בכיתה רק לילדים בני עשר ומטה, בקפסולות קטנות ובלי מעבר של מורים רבים מקבוצה לקבוצה. לפחות לחודשים הקרובים, ילדי כיתות ה' ומעלה יצטרכו להישאר בביתם וללמוד מרחוק, בהיקף נמוך. אבל גם כאן, אין להסתפק בזום. משרד החינוך יצטרך כבר עכשיו להודיע לחלק מהמורים שמדובר בימי חופשה שהם יידרשו להשלים בהמשך השנה ובמהלך הקיץ, אפילו במחיר שביתה.
