השנה הפוליטית החולפת הסתיימה, בניגוד לתחזיותיהם של רבים, ללא מערכת בחירות נוספת, אך גם בלעדיהן, ואפילו אם לא מביאים בחשבון את הקורונה, היא הייתה עתירת דרמות שיכניסו אותה לספרי ההיסטוריה. נסיקתן והתרסקותן של מפלגות, חיבורים שנרקמו ונמוגו, ושותפויות פוליטיות שהיו ואינן עוד. הנה סיכום חלקי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– הסדרה "רבנו" מזכירה לנו שברסלב זה לא רק אומן
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
קריאת תיגר. זה התחיל בד' בתשרי, עם ציוץ בן שתי מילים של ח"כ גדעון סער ("אני מוכן"), המשיך במאבק שהוציא את ראש הממשלה נתניהו לבתים ולכיכרות, והסתיים בניצחונו המובהק (72 אחוזים). זו הייתה התמודדות מתבקשת; לאחר שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה בשנית, גברו הדרישות מחוץ לליכוד להחליפו ואולי לסלול את הדרך להקמת ממשלה. גם נתניהו עצמו חשש ממרד פנימי והבין שעליו לחזק את כוחו באמצעות קיום פריימריז. ואכן, המנדט המחודש שקיבל נתניהו ממתפקדי הליכוד סתם כנראה את הגולל על מחשבות שרחשו בליבם של כמה מבכירי המפלגה.
הבלוק עשה את שלו. שבועיים לפני בחירות מספר שלוש, הוחתמו נציגי הימין והחרדים על מסמך נאמנות לנתניהו. המטרה הייתה למנוע עריקות לטובת ממשלה בראשות כחול לבן, וביצור מעמדו המתערער של ראש הממשלה. על הרעיון והביצוע: יו"ר ש"ס אריה דרעי. בהמשך הגיעו דרישות לחתימות והתכנסויות נוספות אצל נתניהו. הבלוק הועיל בעיקר לנתניהו, בכך שנמנעה מגנץ הקמת ממשלה בלעדיו, אך לא לכל המפלגות שהרכיבו אותו. בעיקר לא לימינה, שלמרות חתימות הנאמנות מצאה עצמה בסופו של דבר מחוץ לממשלה. בסופו של דבר מערכת הבחירות השלישית הגיעה שוב למבוי סתום.
הלבנה הראשונה בחומה. בפורים האחרון, בזמן שבירושלים קראו את המגילה, הודיעה ח"כ אורלי לוי־אבקסיס על הצטרפותה לגוש הימין בהנהגת נתניהו. באותם ימים כחול־לבן וגוש השמאל התקדמו בצעדי ענק לעבר הקמת ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, אך הודעתה של לוי־אבקסיס כי לא תיתן לכך יד טרפה את הקלפים, והייתה הלבנה הראשונה שנפלה מהחומה המוקמת. האוזר והנדל, נזכיר, הצהירו גם הם שלא יהיו חלק מממשלה כזו, אך בפועל לא עשו צעד החוצה מכחול לבן. הגינויים העזים שספגה לוי־אבקסיס משמאל מלמדים כי לצעד שלה אכן הייתה השפעה משמעותית על גניזת החלום להקים ממשלת שמאל־משותפת.
עלייתה ונפילתה. ביום חמישי א' בניסן התאיידה מחיינו האלטרנטיבה השלטונית של מחנה המרכז־שמאל והתנפצה לחלקיקים: חוסן לישראל, יש עתיד, תל"ם ובהמשך גם דרך ארץ. הסיסמה המרכזית שבשמה נישאה המפלגה על כנפי המצביעים, "רק לא ביבי", התנפצה על סלעי המציאות. הצטרפותם של גנץ ואשכנזי לממשלת אחדות מנעה מערכת בחירות נוספת, אבל על פי הסקרים הם נותרו עם שליש בלבד מתומכיהם המקוריים. מנגד, גם לפיד ויעלון מסתפקים היום ב־13 מנדטים.
רעידות המשנה. לפיצול המרכזי ששינה את תמונת המצב הפוליטית נוספו רעשי משנה. יועז הנדל וצבי האוזר התפצלו ממפלגת תל"ם של בוגי יעלון, והקימו רסיס מפלגה נוסף בשם "דרך ארץ". כעת הם מצטיידים במועמדים חדשים לקראת הקמת רשימה, אך בפועל לא מצליחים להתקרב לאחוז החסימה. גם הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה יצרה חלוקה בין השרים עמיר פרץ ואיציק שמולי לחברת הכנסת השלישית במפלגה מרב מיכאלי, אך לא הובילה להתפצלותה של מיכאלי מהרשימה אלא למצב מוזר של אופוזיציה מבית. מבחינה אלקטורלית, לאחר הידרדרות ממושכת במצבה של מפלגת העבודה, החלטת פרץ להיכנס לממשלת נתניהו הורידה את התנועה ההיסטורית אל מתחת לאחוז החסימה.
ראש ממשלה בתי אוריה. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים שכמותם טרם נשמעו במחוזות אחרים עם מסורת פוליטית ותיקה ומבוססת. לא רק מפלגות התפצלו לקראת הקמת ממשלת האחדות, גם תואר ראש הממשלה פוצל לשניים, ואזרחי ישראל התוודעו ליצור לשוני ומשפטי חדש: ראש ממשלה חליפי. כלומר, לא סתם רוטציה בין ראשי ממשלות כפי שקרה בשנות השמונים, אלא הגדרת ראש הממשלה המיועד, הלא הוא בני גנץ, כחליפי. בפועל, ההסכמים הלולייניים לא יצרו מציאות חדשה. גנץ מוגדר כראש ממשלה חליפי, אבל הסיכוי שלו לכהן כראש ממשלה בפועל קלוש. למעשה, גם כשר בכיר הוא לא ממש מורגש או שותף למהלכים.
תוכנית החלוקה. לא רק ראש ממשלה חליפי בא לעולם עם הקמת ממשלת האחדות, אלא גם משרדים חדשים שהתפצלו מאחרים. תיק המים, תיק ההתיישבות וכמובן התיק לקידום קהילתי. הצורך לייצר שוויוניות בין גוש הליכוד־חרדים למפלגת כחול־לבן בגרסתה המצומצמת, דרש יצירתיות מופלגת. כך פוצל נושא המים ממשרד האנרגיה, האקדמיה מתיק החינוך וההתיישבות ממשרד החקלאות, ונבראו משרדים חדשים עם חלוקת סמכויות מעורפלת.
מותג בצניחה. ימינה נשארה מחוץ לממשלה, אבל יו"ר הבית היהודי השר רפי פרץ החליט בכל זאת להצטרף אליה לבדו. הסקרים אינם מותירים מקום לספק באשר להשלכות: מצד אחז זינוק מטאורי לימינה, קרי שלישיית בנט־שקד־סמוטריץ', מצד שני היעלמות של מפלגת הציונות הדתית הוותיקה. לא רק מפלגת העבודה, גם המפד"ל ההיסטורית (או מה שנשאר ממנה – יו"ר ומנכ"ל) מנסה להציל עצמה בימים אלו מהיכחדות מוחלטת. האפשרויות העומדות בפניה: ריצה עם הליכוד אם תגיע הצעה רלוונטית, או עם ימינה שלא מגלה התעניינות במותג שאיבד את ערכו, ושוויו כעת ברצפה.
כבר לא. תש"ף עמדה גם בסימן ההודעות הדרמטיות ברשתות החברתיות. הודעה לעיתונות אאוט, פוסט בפייסבוק אין. בשלהי השנה היוצאת הודיע ח"כ עפר שלח, שנחשב לחברו הקרוב והוותיק מאוד של יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, כי הוא דורש פריימריז לראשות המפלגה. אך לעומת סער בליכוד, ה"אני מוכן" של שלח נתקל בחומה בצורה של לפיד, שעוד נושא בזיכרונו את צלקות התפרקות מפלגת שינוי של אביו באותן נסיבות. החברות בין השניים, כמו גם בכירותו של שלח ביש עתיד, כבר לא ישובו. האם נראה פיצול נוסף, והפעם במפלגה שטרחה עד היום להציג חזות אחידה וממושמעת? נצטרך לחכות לתשפ"א.
