אומרים עליו, על היצר הרע, שיש לו אג'נדה. ככה גדלנו: יש מאבק פנימי בין טוב ורע, והחזק ינצח. אפלטון המשיל את הנשמה למרכבה רתומה לשני סוסים – שחור־יצרי מול לבן־שכלתני. הראשון מושך למטה, השני למעלה. תפקידו של הרַכָּב לאזן ביניהם, כך שכוחו הרב של הסוס השחור ישמש לטובת בחירותיו המושכלות של עמיתו הלבן. גם במרבית החוגים של היהדות, הדפוס הזה חוזר על עצמו. טובי הדרשנים מלמדים אותנו מינקות איך להבחין בין שני היצרים, איך לא לקנות את הפוזה המיטיבה של היצר הרע, שמתחבא בעטיפה מנצנצת ומבטיח מתיקות שאין לה סוף, בעוד היצר הטוב, נעבעך, עשוי להיראות אפרורי ומשעמם. הם נחזים כמו סלט משמים מול שוקולד נמס על קצפת אוורירית. לא כוחות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פסק הלכה: ניתן לעשות התרת נדרים דרך זום
– הסדרה "רבנו" מזכירה לנו שברסלב זה לא רק אומן
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
גם אלו המדגישים כי "מה שעושה הקב"ה – הכול לטובה", לא מגמגמים כשהם מתארים את היצר הרע בסופו של דבר כשטן לובש פראדה. יש לו תחכום שנועד להסוות את המניע המרושע, הנסתר. והמניע של היצר הרע, אליבא דאלה, הוא כמובן להכשיל, לפגוע בנפש, לגרום לנו נזק בלתי הפיך. כדי שבסוף התהליך נעמוד מול עודפי שומן מביכים, אחרי שכבר מזמן שכחנו את טעמו של המעדן עתיר הקלוריות.
מי שמאמין שאלוהים בורא רק טוב, ושבכל דבר יש יכולת שיפור ותקנה ותשובה, יתקשה לחיות לאורך זמן עם התפיסה הזו. כי בהחלט ייתכן שליצר הפחות טוב, זה המכונה היצר הרע (בניגוד לרשעות, יש להדגיש, שמנצלת ומזיקה לאחרים), יש אג'נדה הפוכה. לא פיתוי, לא ניסיון לבוא באריזה צבעונית שתגרום לך לטרוף ולבלוס בעיצומה של דיאטת בריאות חריפה. זה לא מה שהוא עושה. ההפך, הוא מבקש להקל עליך בשעה מעיקה. להעניק לך חיים חדשים כשאתה שפוף. הוא לא מלכודת מרושעת, אלא הושטת יד לחבר במצוקה. אכילה רגשית מושחתת, כמו שאר הפגעים הקטנים שאדם גורם לעצמו, מזיקה בסופו של דבר, אבל כרגע היא נחמה גדולה. אפילו זעם וכעס והתפרצות על האחר, באים קודם כול לפצות על איזה חסך, להרים את הביטחון העצמי שנפגע או לשחרר קיטור מתוך סיר לחץ פנימי בלתי נסבל. כך שאולי אין כאן ניסיון של יצר אחד לנצח את האחר ולצפות בנו יורדים לתהומות מבוכה, אלא עזרה ראשונה.
מצד שני, כל מי שצפה בסדרות חדר מיון יודע שלפעמים הטיפול בשטח לוקה בחסר ואף מזיק, משום שמטרתו שונה מאוד מזו של חדר הניתוח או המחלקה הסטרילית שמחכה במבנה בית החולים. הטיפול המיידי הוא טיפול של מצב חירום; הטיפול במוסד הרפואי מבקש לתת פתרון אמיתי וקבוע. ייתכן שההבחנה האמיתית בין היצר הטוב ליצר הפחות טוב היא בדיוק זו: פתרון משמעותי ועמוק, שכרגע אינו נעים אבל רואה למרחוק – מול פתרון מהיר לטווח קצר, שעשוי להזיק בעתיד. שניהם אולי נועדו להיטיב, אלא שבעוד האחד נותן מענה רגעי, היצר הטוב באמת לוקח בחשבון את הנזקים האפשריים, ומציע איפוק שישתלם רק בעתיד.
הסוסים של אפלטון צריכים לעבוד יחד, לא כדי לחסוך את המאבק אלא משום שכל אחד מהם מציע יתרון משלו. יש צורך בעוצמה של האחד עם העומק של האחר כדי להגיע לשלמות שמאפשרת חיים.
כך הולכים החורשים
ימי ההתחדשות של שנה העומדת בפתח הם בדיוק המקום שבו שני כוחות אלה נפגשים, וזהו בדיוק זמן הפריחה של החצבים, הסתווניות והדרשנים. חודש אלול הוא מהנדרשים ביותר בחודשי השנה, לרוב כפרוזדור לאירועי החג הגדולים באמת שמגיעים מיד אחריו. הוא ההיריון המקדים ללידה, הוא המאזן השנתי לפני ספירת המלאי הגדולה של יום המשפט; והוא הסיור בשטח של המלך בשדה, רגע לפני שיחזור לארמונו. אינספור מטאפורות ציוריות נקשרו באירוע בן 29 הימים הזה, שיותר מאשר מסיבת סיום שנה הוא קדימון לשנה הבאה. בתוך כל אלה חביב במיוחד משָל האב והבן החורשים יחד בנחלתם, כשהראשון עובד במרץ והאחרון מתמהמה בעצלות. האב מסביר לנער שעליו לחרוש בכל כוחו, משום שמי שמחפף באלול ישלם על כך בהפסדים בתבואה של השנה כולה. בעלי המוסר השתמשו בדוגמה הזו כדי להמחיש את המאמץ הדרוש בחודש הרחמים והסליחות, כדי לזכות בגזר דין שייטיב עם השנה כולה.
המשל הזה חוזר על עצמו בצורות שונות ביחסינו עם הורינו ועם ילדינו. חוק טבע אחד מלמד שהצעירים נהנים מיתרון כוח, וגם מרץ הוא מצרך זמין אצלם, בניגוד למבוגרים שכבר סובלים פה ושם מאיזו עקמומיות בגב או סתם מאנרגיה מאוזנת ונטולת התפרצויות נלהבות. אלא שחוק טבע אחר קובע שדווקא המבוגרים ידרשו שמטלות הבית ושאר מחויבויות יבוצעו בהקפדה ובמהירות, בעוד צאצאיהם מלאי האנרגיה יתקשו לגרד עצמם מהספה. האב המאיץ בבנו לחרוש בשדה למען היבול של השנה כולה, הוא אותו אב מודרני שדורש מבנו לכבות את המזגן בצאתו מהחדר, או לשמור את העודף לפעם הבאה שיזדקק לקופה אישית קטנה.
האב אולי כבר פחות גמיש, אולי אפילו סובל מפריצת דיסק למתחילים, אבל הוא יודע לנצל את המשאבים שלו מתוך אחריות לעתיד וראייה כוללת של התמונה המלאה. הוא מחשב את ההפסדים האפשריים אם יזלזל בחריש בימים שלפני בוא החורף, או את חשבון החשמל אם המזגן יקרר חדר ריק. לילד החורש אולי יש מרץ שנצרך לעבודה המאומצת, אבל הוא לא חש את כובד האחריות. האב יודע ומבין: הרי גם הוא היה נער, גם לו היו שעות עצלות ואב מקשיש שניער אותו ודחק בו לראות את התמונה המלאה. אבל אז לא רבצה האחריות על כתפיו, ממש כפי שאינה מתיישבת עדיין על כתפי בנו.
בימי אלול־תשרי כל היצרים והדרישות מתנקזים למקום אחד: היצר הטוב לטווח קצר והיצר הטוב לטווח ארוך; האנרגיות הלא מתממשות מול המחויבויות הרציניות שמגיעות באיחור. שני החודשים הללו מבקשים מאיתנו לקחת את גודל האחריות על כתפינו, בלי לבנות על אבא שיסגור בסוף את המינוס בעצמו, ובלי ניעור קטלני מצידו. בימים נוראים אלה אנחנו נדרשים לעבור מעמדת הנער חסר האחריות לעמדת האב שמשקיף קדימה. כעת אנחנו קצת יותר מחוספסים ומצולקים, פחות חדים ותמימים, אבל עם תעצומות נפש של בעלי משימה אחראים. השנה החדשה שלנו דורשת מאיתנו דבר אחד מתבקש: פשוט להתבגר.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
