באחד הסקרים המעניינים שנערכו במהלך הגל הראשון של הקורונה, נשאלו המשתתפים מהי לדעתם הסיבה לשיעורי ההדבקה הגבוהים בציבור החרדי. התשובות בסקר, שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה עבור "כלכליסט", ניתנו הן על יהודים חרדים ושאינם. בקרב הלא־חרדים, שליש השיבו שהסיבה לכך היא זלזול של החרדים בחוקים ובהנחיות, 26% טענו שהמידע הרלוונטי לא הגיע לציבור החרדי, ו־22% גרסו שהסיבה היא שהחרדים הקשיבו רק לרבנים. תשובותיהם של החרדים לאותה שאלה היו שונות לחלוטין. למעלה ממחצית (53%) טענו שהסיבה לשיעורי ההדבקה הגבוהים אצלם היא צפיפות הדיור הגבוהה. לעומת זאת, רק 4% טענו שהסיבה היא הקשבה לרבנים, ורק 3% תלו את שיעורי ההדבקה בזלזול בהנחיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות הקורונה: סיום משמעותי של תוכניות אלול במדרשות
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– חובה, לא המלצה: חיתמו על הסכמי קדם נישואין
היום, חצי שנה אחרי, כולנו יודעים לציין שצפיפות הדיור ואורח החיים הקהילתי בערים החרדיות הם גורמי סיכון להידבקות בקורונה. אבל אנחנו יודעים זאת רק לאחר חודשים שבהם שמענו קולות כאלה מתוך הציבור החרדי. בימים הראשונים של הקורונה, כשהתמודדות הרחוב החרדי עם הנגיף עוד לא זכתה לסיקור ולסיפור, היה יותר זעם כלפי החרדים. כשמכירים יותר, עדיין אפשר למתוח ביקורת אבל יש גם יותר הבנה ואמון.
הכרת סיפורה של חברה היא תנאי הכרחי עבור מי שמקבלים החלטות בנוגע אליה, וכדי להכיר סיפור צריך קודם כול להיפגש ולהקשיב. המרד של ראשי הערים החרדיות בתוכנית הרמזור נבע גם מכך שבממשלה לא הקשיבו להם. ראש עיריית אלעד ישראל פרוש ביקר את ראש הממשלה על כך שלא הקדיש אפילו שעה מזמנו כדי לשמוע את ראשי הרשויות החרדיות והערביות. גם רפיק חלבי, ראש מועצת דלית אל־כרמל שעירו הפכה לאדומה, הלין על כך שלא זכה לשום התעניינות מצד ראש הממשלה נתניהו ושר הפנים דרעי.
אבל חובת ההקשבה אינה מוטלת רק על מקבלי ההחלטות. הקורונה ממחישה לנו כבר חצי שנה את הצורך הקריטי שלנו באמון, לא רק בין הציבור למוסדות השלטון אלא גם בין חלקי החברה. המאבק בנגיף דורש מכולנו ויתורים כואבים באורח חיינו. הטבע האנושי הוא כזה שככל שהאדם ידע שגם אנשים אחרים מקהלים שונים מוותרים על דברים ושגם להם כואב, כך יגברו הסיכויים שהוא יסכים לנשוך שפתיים ולהקפיד על המגבלות לאורך זמן.
ככל שאנשים שאינם דתיים יבינו יותר את כאבם של המתפללים מחוץ לבתי הכנסת, יהיה להם קל יותר לוותר על ההתקהלויות שחשובות להם. זה נכון גם בצד ההפוך. קשה מאוד להצדיק את ההפגנות ההמוניות בבלפור, אבל אם מצליחים להבין מעט את התסכול של מחנה השמאל שנמצא במדבר האופוזיציה למעלה מעשר שנים, אפשר לפחות להזדהות עם הצורך הנפשי של אנשים במחאה, גם בלי להצדיק אותה כפי שהיא מתקיימת בפועל.
הכרת סיפוריהם של קהלים שונים בחברה הישראלית לא מחייבת אותנו להסכים עם דרכם ואמונתם, אבל הקשבה שתוביל ליותר הבנה תסייע מאוד בבניית האמון שאנו כה זקוקים לו בימים הללו.
להאמין בשנה טובה
השבוע האחרון של שנת תש"ס, השבוע לפני עשרים שנה, היה די שגרתי, וההכנות לראש השנה התקיימו באווירה אופטימית. יומיים לפני החג נהרג חייל גבעתי דוד בירי ז"ל ממטען בצומת נצרים, אבל אף אחד לא התייחס לאירוע המצער כאל תחילתה של תקופה. רק בערב ראש השנה עצמו פרץ גל מהומות והתפרעויות של פלסטינים סביב הר הבית וברחבי יהודה ושומרון. הגל הזה התעצם בעשרת ימי תשובה, והפך בהמשך למלחמה של ממש. מלחמת אוסלו, או בשמה המכובס האינתיפאדה השנייה.
כשנכנסנו לראש השנה תשס"א, לא היה לנו מושג לאיזו שנה אנחנו נכנסים. בשנה הזו נרצחו כמאה ישראלים ונפצעו מאות בפיגועי ירי והתאבדות בכל רחבי הארץ. שכונות בירושלים כמו גילה, עמדו תחת ירי פלסטיני יומיומי. פצצות מרגמה מרצועת עזה נורו לראשונה על העיר שדרות. אבל כשהלכנו לבתי הכנסת לתפילות ראש השנה של תשס"א, לא ידענו כלום. יום הכיפורים של אותה שנה כבר היה באווירה אחרת.
לראש השנה של תשפ"א אנחנו נכנסים בלי הרבה ציפיות. לכאורה אנחנו כבר יודעים לדמיין את השנה הקרובה. אנחנו יודעים שאת חגי תשרי נעשה תחת סגר, שבחודשים הקרובים נמשיך לעטות מסכות ולהימנע מהתקהלויות חברתיות, ושלפחות על פי תחזיות המומחים הקורונה עתידה ללוות את חיינו במשך רוב השנה הקרובה.
אבל עוד לפני שנתאזר באמונה דתית, אי־אפשר להתעלם ממרכיב חוסר הוודאות שמאפיין את הנגיף הזה. נגיף שאף אחד לא צפה את התפשטותו המהירה ברחבי העולם, ושעדיין רב הנסתר על הגלוי בהתמודדות הרפואית איתו – עשוי להמשיך להפתיע. הוא כנראה לא ייעלם מחיינו במהירות שבה הופיע, אבל כפי שהוא לא התנהל בהתאם לתחזיות שייעדו לו לחודשי הקיץ, ייתכן מאוד שהוא גם לא יתנהל בהתאם לתחזיות שמייעדים לו לחודשי החורף. כשם שהופתענו מהתנהגותו לרעה, אולי גם נופתע לטובה.
וכמאמינים בני מאמינים, הניגשים לתפילות ראש השנה בדחילו ורחימו, מותר לנו גם להאמין שהשנה הזאת תפתיע אותנו לטובה. גם אם הקורונה לא תיעלם לגמרי מחיינו, וגם אם לא יימצא חיסון בקרוב, אפשר להאמין שתשפ"א תהיה שנה טובה יותר. אמונה כזו אינה אמורה להפוך אותנו לשאננים או למכחישי קורונה, ולא לגרום לנו חלילה לזלזל בהגבלות. אבל היא כן עשויה לסייע לעבור את הימים הללו עם תקווה, שנצרכת בכל משבר.
למעשה, השילוב בין חשש לתקווה מאפיין תמיד את ראש השנה. מצד אחד אנחנו שוזרים את החג הזה בטקסים אופטימיים – מסימני הסעודה, דרך הלבוש החגיגי והפסקול המלכותי של פיוטי התפילה. מצד שני אנו לא מתכחשים לאופיו ה"כבד" של יום הדין, ומתפללים בו לכתיבה וחתימה טובה.
נדמה שהשנה לא נידרש להרבה הסברים כשנתפלל "זכרנו לחיים", וכשנאחל זה לזה שנה טובה.
