אז מה נשאר אחרי שהקורונה הפשיטה אותנו לגמרי?

בכל שבוע כשאני עובדת על כתיבת הטור, תמיד יש רגע כזה: עזבי הכול, ממש את הכול. את הטוויטר (במיוחד את הטוויטר), את הווטסאפ, את ויקיפדיה, את אתרי החדשות, את העצות. עכשיו תכתבי מה שאת חושבת. בחיי, ככה זה, בכל שבוע יש רגע של הולדת. אני מניחה שזו חוויה שכל אחד חווה בחייו האישיים, ולא משנה באיזו תדירות ובאיזה תחום הוא עסוק. מגיע הרגע הזה שבו אין ברירה אלא לנקות את כל המסביב, להנמיך את הווליום של רעשי הרקע ולהגביר את הווליום של הפנים. ואז כשמכוונים את התדר הזה נכון, אפשר לשמוע. מה אני חושבת?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות הקורונה: סיום משמעותי של תוכניות אלול במדרשות
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– פסק הלכה: ניתן לעשות התרת נדרים דרך זום

חשופים

שנה כזאת עוד לא הייתה לנו: אדם אכל עטלף בסין, או אולי לא, נגיף COVID־19 התפשט בכל העולם. בידודים, סגרים, חגים בלי משפחה, מערכת החינוך הושבתה, למידה מרחוק, עבודה מהבית, שעתה היפה של מיני־מאוס, אין טיסות, למדנו לעשות פגישות עבודה בזום – מי ייסע מעכשיו עד תל־אביב? הגננת נכנסת לבידוד, כיתה ד'3 נכנסת לבידוד, הגננת יצאה מבידוד. וחוזר חלילה.

כרגע אנחנו עומדים בפתחה של שנה, מוזרה כנראה לא פחות מזו שחלפה. הרי כבר למדנו שהאדם מתכנן והקורונה צוחקת. הא הא הא. צחוקים איתך. אבל מה עכשיו? איך אפשר לקבל החלטות לשנה החדשה? איך אפשר להתחייב? לצעוד קדימה? לתכנן? להציב מטרות? הכול נזיל וטריף ושברירי.

בשאלה אם העולם מתנהל במחזוריות על פי מעגלים זמניים החוזרים שוב ושוב, או שאפשר לתאר אותו כקו מתמשך המוליך מראשית העולם עד סופו, הכריעה היהדות בצורת המעגל. היום והלילה, השבוע שבסופו (או בתחילתו) השבת, החודש והשנה – כולם נעים בתוך המעגל. המעגליות מאפשרת לנו לצעוד בציר ההתקרבות וההתרחקות, ההתמעטות וההתמלאות. מעבר לתחושת הביטחון שנותנת לנו המעגליות, באופן מפתיע היא גם מספקת לנו תחושת התחדשות: היינו בנקודה הזאת בשנה שעברה ולפני חמש שנים, ועדיין אנחנו יכולים לחוש בנקודת הראשית של השנה את השונה והחדש והמיוחד. השנה, התחושה החזקה ביותר היא שהתעקם לנו המעגל והפך לצורה אמורפית לא ברורה וכעורה, וגם הזמן הלינארי כבר לא ממש לינארי. מה יקרה פה בשנה הקרובה? לך תתכנן שנה קדימה. נשמע כמו בדיחה לא מצחיקה. נשארנו קירחים מכאן ומכאן.

המצווה הראשונה בתורה היא מצוות החודש (והנה אני בת 12, יש לי פוני, למה לעזאזל יש לי פוני? לומדת עם סבא, פרופ' זאב לב, את הדרשה הזאת לקראת הבת־מצווה). א־לוהים מבקש מאיתנו לקדש את הזמנים, מפקיד את הזמן בידינו, ומסכים שגם אם "נחשב" לא נכון, הוא "ילך" איתנו. כי האדם הוא זה שבכוחו לקדש את הזמן וכי הארץ ניתנה לבני אדם. זה המון כוח שיש לנו בידיים. המשנה הראשונה במסכת ראש השנה, בקטע אירוני מודע לעצמו, אומרת לנו שאין ראש השנה אחד, אלא ארבעה ראשי שנה. ואתם יודעים מה אומרים, אם יש יותר מאחד, יש כבר קרוב יותר לאינסוף (אומרים את זה או שאני המצאתי?)

ככה שאם נוסיף לשרירותיות המובנת של מושג הזמן שאנחנו נעים על צירו, את זמן הקורונה הטרוף, את המעגל הלא מעוגל, את הקו המקווקו, את החרבושים של כל התוכניות שהיו לנו וחלק מהתוכניות שעוד העזנו לתכנן קדימה ויתחרבשו לנו – לכאורה תחושת ייאוש חמימה יכולה לעטוף אותנו. אפשר להרים ידיים. כל הסיפור הזה של לנוע לאורך ציר הזמן ולהתקדם עליו לא כל כך מתאים עכשיו. אפשר לומר שלא מתאים לנו כל הכוח הזה שהופקד בידינו עם הזמנים. א־לוהים, דבר איתנו אחרי הקורונה. וגם אתם, הבוסים שלנו, אם אפשר.

אבל בעצם, כמו בתחומים רבים אחרים שהקורונה עשתה בהם שמות, והשאירה אותנו רק עם התוך, העירום, גם פה היא עושה את אותו הדבר. הריסטרט של הריסטרט. כמו שנת שמיטה שלא צווינו עליה ופשוט נחתה עלינו. אז נניח שראש השנה הזה יהיה שונה לגמרי, ולא יהיו תפילות המוניות או אפילו לא מניין, ונניח לא יהיו ארוחות חג גדולות, ונניח שאפילו לא יהיו תקיעות שופר. ונניח רגע לזמן (או נניח לנצח לזמן). מה נשאר? נשארים רק המעגלים הפנימיים ביותר של האדם. נשאר האדם מול עצמו ומול א־לוהיו. ומה קורה שם? אני לא יודעת, נקו את כל הרעשים וכוונו את התדר שלכם. מה אתם חושבים?

באיזה ספר? לבחירתך

בדרך חזרה מסבתא לורט, מביקור טרום שנה חדשה וטרום סגר, הכריז הילד: "בטוח שה' יכתוב אותי בספר של הרשעים". אזעקת חרדות דתיות הרעידה את האוטו הקטן, אור כחול הושלך מהשמיים אל מקום מושבי ברכב, אש עלתה מהארץ, ואני עטיתי את חליפת הוונדר־אימא שלי: "תקשיב חמוד", אמרתי, "אם הספרים האלו מפחידים אותך, תניח להם. רק תחשוב על זה שמה שאתה צריך לעשות פה בעולם זה להיות הכי טוב שאתה יכול. להיות רגיש ואכפתי לסובבים אותך, לעזור לחברים, להתפתח ולהתקדם כמה שיותר, ופשוט להחליט שאתה מהטובים, יש מבין?" כשהגענו הביתה הוא כבר ישן כמו תינוק.

בערב, במעגל לימוד נשי, הבנתי שכיוונתי לדעת גדולים. בעל "נתיבות שלום" אומר שכל הסיפור הזה על ספרי צדיקים בינוניים ורשעים, שבהם אנחנו עתידים להיכתב ולהיחתם, זה בכלל לא סיפור על יד א־לוהים מפחידה ששוקלת לנו מצוות ועבירות במאזניים, אלא סיפור על אדם שבכוחו להחליט איפה הוא ייכתב, כשהקריטריון לצדיקות או רשעות הוא אם אתה מוכן למלא את הייעוד שלך בחיים. כן או לא. חיים או מוות בידי ההסכמה להיות את/ה. ככה פתאום מובן שהספר של הרשעים, ובעצם ספר המוות, הוא ספר של אנשים שלא מוכנים למלא את הייעוד שלהם, וממילא הם מתים. אם אתה לא מוכן להיות אתה, אז חבל על הזמן, נקסט. אתה סתם תופס מקום בפריים.

ועוד למדתי: ילקוט שמעוני מנסה לענות על השאלה איך נבות היזרעאלי מת. כלומר מה קדם להיטפלות של איזבל עליו. "כרם היה לנבות היזרעאלי. כתיב: כבד את ה' מהונך, ממה שחננך, שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה… נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו. פעם אחת לא עלה והעידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם".

בקיצור, אל תהיו נבות היזרעאלי. אל תוותרו על הקול שלכם. בלעדיו אין הצדקה לקיום שלכם. תהיו אתם. בראבק. פנקו את העולם במתנות שלכם. שלא תבוא עליכם איזו איזבל.

*תודה לכל השכנים והשכנות שהיו לי לחברותא השבוע