בה בשעה שמדינות ערביות במזרח התיכון מנהלות מו"מ עם ישראל על אזורי סחר חופשי, על חברות הזנק, חדשנות וטכנולוגיות-עילית, מנהלים עימנו הפלסטינים שיח אלים רווי סיסמאות שכאילו נלקחו מדרשותיו של המופתי אל חוסייני מלפני מאה שנים: מאבק מזוין, שחרור האדמות ועמידה איתנה (צומוד). למי שמתלבט ומתחבט בשאלה, הריני מבשר שיש מזרח תיכון חדש אבל הוא מחריג את הפלסטינים. אלה מתעקשים להישאר מאחור, לזעוק את זעקת הקורבן, לפשוט יד לתרומות ולאיים בירי ובבלוני נפץ. הם מתבוננים בעיניים כלות על מדינות ערביות עשירות המחפשות את קרבת ישראל. מדינות ערביות אלו, עתירות מחצבים מניבי הון, שחרף עושרן האדיר הפנימו שהפוטנציאל המצוי בראשו של האדם גדול מהאוצרות הטמונים באדמותיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– להבין את המטריקס: הסרט שחושף את האמת המפחידה מאחורי הרשתות החברתיות
קריקטורות פלסטיניות ימשיכו לתאר את שליטי המפרץ כ"בוגדים עלובים". קשה לפלסטינים לקבל שבאמירויות ובבחריין ואולי בעוד מדינות, הכירו בכך שהעולם פועל על פי כלכלה של מוח ולא על פי כלכלה של שטחים. למרות מרבצי הענק של הנפט והגז שברשותן, במפרציות הבינו שממדע ניתן להתפרנס טוב יותר מאשר מאדמה. ורק הפלסטינים ממשיכים לקדש את ערך הקרקע ולבנות סביבה אידיאולוגיה אנאכרוניסטית.
ב"וועדת פיל" שהתכנסה ב-1937 לחלק את הארץ, הוצעו למופתי שמונים ושבעה אחוזים משטחי ארץ ישראל-פלשתינה. המופתי השיב לבריטים: "הכל או לא כלום", דבר לא השתנה מאז. אחד מעמיתי הפלסטינים להקמת מנגנון התיאום הביטחוני בין ישראל לרש"פ, אמר במפגש עבודה (1995) ליישום הסכם אוסלו: "אמנם אנו בתהליך שלום, אבל זכרו, אנו לעולם לא נוותר על כל פלסטין". הס השתרר בחדר, "אז על איזה הסכם בדיוק חתמנו ולשם מה אנו מתכנסים?" שאלתי. "העולם שגה שגיאה גסה בהחלטת החלוקה של נובמבר 1949", השיב הקצין הפלסטיני וספק שאל ספק קבע: "מדוע הוחלט, שלא הסורים, לא העיראקים ולא אף מדינה ערבית אחרת אלא רק אנו הפלסטינים נחלוק את אדמתנו עמכם?" הפלסטינים לא רואים את הקרבה אלינו כיתרון אלא כאסון גדול, "נכבה".
הפלסטינים עומדים בפני חילופי הנהגה. שמות שונים נזרקים לחלל האוויר, צריך שמישהו יאמר להם כי שם המנהיג פחות חשוב, חשוב במה מאמין מנהיג זה. אם יגיע עוד "מופתי", עוד "ערפאת" או עוד "אבו מאזן" – הסכסוך יונצח לעולמי עד. לפלסטינים דרוש מנהיג שמבין שכדי להצליח אין צורך לאדם להיות צמוד לאדמתו ובוודאי לא להיהרג עליה, אלא להיות פתוח למתחולל סביבו. על המנהיג לוותר על "צבא פלסטיני", על "נמלי ים ואוויר עצמאיים" ועל "גשר פתוח לעולם הערבי".
מישהו כתב פעם שמזח הוא גשר מתוסכל, משום שהוא קשור לחוף אחד בלבד ואין לו חוף אחר להתחבר אליו. מדינות ערב נהגו במשך שנים רבות כמו מזחים, המאה ה-21 מוצאת את חלקן מתנהגות כגשרים, תופעה המאמתת את ההערכה שכדי להצליח אין עוד לאדם צורך להיות בעל אדמה. ורק הפלסטינים ממשיכים להתנהג כמו מזח.
ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. בעבר מושל ג'נין ובית לחם וראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלסטינים בתקופת אוסלו.
