"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". התקווה הזאת נראית במקומה במיוחד השנה, שהייתה מבחינות רבות מהשנים הפחות טובות בעשורים האחרונים. ומכיוון שהדרך לברכה עוברת, על פי ההיגיון של הפיוט, בקלקלות, מוטל עלינו ראשית לזהותן ביושר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
עוד לפני שפרצה הקורונה הצטברו סיבות לחשש שנדרשים בישראל תיקונים יסודיים. לפחות ארבע תופעות מרכזיות העידו על כך. ראשית, המדדים הכלכליים – שעליהם גאוותנו כאומת סטארט־אפ מצטיינת – החלו להראות סימני האטה מטרידים. במקום לנצל את פריחת העשור האחרון כדי לחסוך, להתייעל ולפתוח את המשק, הממשלה בזבזה והעמיסה על המשק הישראלי תוכניות מזיקות דוגמת "מחיר למשתכן". ההתנהלות הכלכלית הזאת, עם חוסר היציבות הפוליטית שהגיע בסוף התקופה, החלה להשתקף במדדים.
סוגיה מדאיגה נוספת היא דמוגרפית. מדובר בסימני אזהרה ראשוניים שעדיין לא מפולחים דיים, אבל מטריד לגלות שבישראל יש ירידה במספר הלידות. לא מדובר רק ביחס לגודל האוכלוסייה. ב־2019 היה מספר הלידות נמוך מבשנת 2018, כולל בקרב יהודים. זו מגמה נדירה ומטרידה אצלנו, מדינה שנחשבת לנס דמוגרפי בעולם המערבי.
התופעה השלישית, הניכרת יותר לעין, היא המשבר הפוליטי. עברנו שלושה סבבי בחירות ללא הכרעה, אירוע תקדימי בתולדות המדינה, ואנו מצויים היום במשבר בריאותי עם ממשלה לא ממש מתפקדת שימיה נראים קצובים.
לא זו בלבד, גם האופן שהפוליטיקה שלנו מתפקדת מציג הידרדרות חמורה. בעבר, כשעמדנו מול משברים לאומיים, האינטרס הלאומי גבר על האינטרס המפלגתי והפוליטי, והאופוזיציה (שהייתה אז בעיקר בימין) והקואליציה הצליחו לשתף פעולה. כיום הנורמות של האופוזיציה הן מתחת לכל ביקורת. לא שהקואליציה היא טלית שכולה תכלת, אבל אין ספק שלפיד, ליברמן ויעלון הופכים את המצוקה הלאומית לקרדום פוליטי לחפור בו. מדובר בהפקרות פוליטית, ומצער לגלות שגורמי ימין נוספים מאמצים אותה.
פוליטיקה היא משחק כוחני ואכזרי, בזה אין חדש. אפשר גם לצפות בה לציניות ולרוע מסוימים. אלא שרובנו גם רוצים להאמין שברגע האמת השחקנים הפוליטיים ידעו להתעלות על עצמם. הפוליטיקה הישראלית, כך נראה, איבדה את הצפון.
התופעה האחרונה צפה היום יותר מאי־פעם בגלל משבר הקורונה: כשל המגזר הציבורי בישראל. חלק מהסיבות לכך כלליות, וישראל שותפה בהן למדינות אחרות שסובלות מבירוקרטיה מוגזמת, וחלק מהסיבות ייחודיות לישראל, כמו השפעת מערכת הביטחון ויוצאיה על סמכויותיו והתנהלותו של השירות הציבורי. את הכשל, על כל פנים, אין להכחיש.
הקורונה הציבה מבחן מציאות לבירוקרטיה, וקיבלנו שיעור בחוסר תפקוד. אבל זהו רק קצה הקרחון. הכשל הניהולי של מדינת ישראל עמוק ורחב הרבה יותר, כידוע בתוך המגזר הציבורי, אך הוא מוסתר ככל האפשר כלפי חוץ. חמור מכך, העלויות וההשלכות של כשלי הממסד גדולות הרבה יותר ממה שאפילו רוב מבקריו מבינים. מנכס לאומי הפך המגזר הציבורי לנטל ברמה אסטרטגית. הוא מציג פגיעה מהותית בתפקוד ההכרחי של המדינה. מדובר באתגר הלאומי הגדול, הקשה והמורכב ביותר.
עיצוב מדיניות לאומית עומד על ארבעה יסודות מרכזיים: משטר, ביטחון, כלכלה, ויחסי חוץ. אם אלו טובים ויציבים, אפשר להניח ששאר המדדים (להוציא דמוגרפיה) יהיו טובים. כפי שנוכחנו שוב השבוע בטקס בבית הלבן, ישראל שיפרה מאוד בשנים האחרונות את יחסי החוץ שלה, והקרדיט מגיע לעושים במלאכה, ובראשם נתניהו.
אך לצד השבחים על מדיניות החוץ, מתגלים אצלנו ליקויים חמורים בשאר התחומים. הכלכלה מתחילה לשדר אותות מצוקה; מערכת הביטחון היקרה והמגושמת רחוקה מלספק תוצרת ראויה; וחמור מכול – מבחינה משטרית הידרדרה ישראל בעשור האחרון ברמה מסוכנת.
חוסן חברתי
למען האמת, יותר מכל אלה הטרידה אותי בשבועות האחרונים שאלת החוסן הלאומי החברתי. מפני שלפני מוסדות המדינה ישנה החברה האזרחית. לפני המדיניות יש אותנו, האזרחים שמאוחדים בישראל במסגרת מדינית. חוסן שכזה לא באמת ניתן למדידה, אבל הוא קודם למוסדות המדיניים ושוכן ביסוד הצלחתם לאורך זמן.
כבר שנים אני מתווכח עם תיאוריית ה"שבטים" של השמאל. מדובר בתעמולה ריקה, אני טוען. בישראל יש לפני הכול קהילה לאומית סולידרית, שיש בה ויכוחים ומחלוקות כמו בכל חברה פתוחה, אבל ברגע האמת המכנה המשותף היהודי־ציוני גובר עליהם. אלא שעליי להודות שהקורונה ערערה את הביטחון שלי. ההתנהגות האנוכית של אנשים, קהילות ומגזרים שונים, העלתה חשש שבעצם לישראלים אין בעיה לסכן את חיי זולתם לטובת אינטרסים עצמיים, וזה סימן ברור לכך שהאחווה מתפוררת.
פוליטיקה היא משחק אכזרי, אלא שרובנו רוצים להאמין שברגע האמת השחקנים בזירה ידעו להתעלות על עצמם. הפוליטיקה הישראלית, כך נראה, איבדה את הצפון
מדובר בעניין הרה גורל. מדינת ישראל בנויה על אתוס יהודי וציוני, שיש לו עומק היסטורי וחברתי, והוא דורש ערבות הדדית והכרה באחריות האישית למפעל הלאומי. לא לשווא האתוס הזה נתון להתקפה פוסט־ציונית; ללא הסולידריות הזאת, לא תהיה למדינה תוחלת. משום כך הסוגיה טרדה את מנוחתי מאז התפרצות הקורונה, אפילו יותר משאר המדדים והמשברים.
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שתחושת השותפות הלאומית עדיין בתוקף. שני גורמים עיקריים אחרים מסבירים את ההתנהגות חסרת האחריות. האחד הוא חוסר אמון בממשלה ובמדינה – תוצאה של המשבר הפוליטי ומשבר הקורונה. באופן עקרוני חשדנות כזו איננה דבר רע; טוב שיש לנו מידה של ספקנות כלפי מוקדי השלטון שבידיהם אנו מפקידים את השררה. אבל דווקא ביחס לקורונה, זו טעות מזיקה. השני הוא חוסר הפנמה של הסכנה והאתגרים הבריאותיים, וחוסר הבנה של העובדה שכל אחד מאיתנו עלול להיות מפיץ של נגיף קטלני.
מדוע השתכנעתי שזהו ההסבר הנכון, ולא היעדר סולידריות? משום שבסופו של דבר אותם אנשים שמזלזלים בהנחיות הריחוק, מסכנים יותר מכול את בני משפחותיהם וקהילותיהם. העובדה שהם מייצרים סכנת הדבקה למעגלי הקרבה הראשוניים שלהם, מעידה על כך שמדובר בעיקר במשבר אמון ובחוסר הפנמה, ולא בענייני אחווה והשתייכות.
לכן הסיום בכל זאת אופטימי. ההיסטוריה מוכיחה שכל עוד יש בינינו – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, עדות ומוצאים – סולידריות לאומית בסיסית, נוכל להתגבר על כל המכשולים. זה תנאי להצלחתנו, ומתולדות הציונות מתברר שהוא כמעט תנאי מספיק. בזכות האחווה קללות השנה הזאת תכלינה, והברכה תשוב לארצנו. שתהיה שנה טובה. 
