יש הרבה דרכים לדבר על השנה שעברה עלינו לרעה. כל כך הרבה זוויות חברתיות, פוליטיות ואפידמיולוגיות כמובן. רבות מהן יחלפו בשנה הבאה ויישטפו בסדר יום חדש, אבל יש תופעה אחת השנה שהגיעה בהזדמנות גדולה ובסיכון עצום, והגיעה כדי להישאר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
– "חיזבאללה יכול לירות, אבל הוא מורתע": דובר צה"ל בריאיון
"שנת הזום", נקרא לזה. זהו שם ראוי לשנה שבה כדי לנתק מישהו כל מה שצריך הוא ללחוץ על כפתור leave, "עזוב", בשיחת הזום. לא צריך לקום וללכת, לא צריך להמציא פגישה נוספת, לא צריך להגיד לחבר להתקשר כדי לחלץ אותנו. פשוט leave.
בשנת הזום התפרקה הקהילה הפיזית שסביבנו – שעוטפת אותנו כשקמים בבוקר, כשהולכים למכולת, כשמגיעים לבית הכנסת, להופעה או למסעדה. המיקוד עבר כולו לרשתות החברתיות. והמחיר כבד מנשוא.
כך, בשנה הזאת הקהילה שלנו נעשתה אווטאר של עצמנו. השנה בחרנו מי אנחנו רוצים להיות דרך מי שבחרנו להיות איתו בקשר. הבעיה היא שלא אנחנו בחרנו. בשנת הזום מסרנו סופית את הקשרים החברתיים שלנו בידי תאגידי ענק, שהפכו להיות הכביש שלנו אל העולם. המטוסים מתו, המכוניות דוללו, הרשתות נהיו ציר התנועה המרכזית: ההרגלים מתו. יחי חופש הבחירה, שכולו אנטי־בחירה.
ואיזה יופי, אמרנו לעצמנו, בשנת הזום הזאת – הכול חינם בעולם החדש. לא צריך לשלם על כרטיס טיסה, לא על דלק, אפילו לא על זמן אוויר לחברת הסלולר. אתה מפעיל את הזום ומגיע לכל פינה בעולם. אפשר לוותר על משרדים – מי צריך לראות פרצוף מדוכא בפינת הקפה בבוקר. אז זהו, שלא. יש משפט שאומר: "אם אתה לא משלם תמורת המוצר, אתה כנראה המוצר". השנה הפכנו להיות המוצרים. מוצרים לאנשי פרסום, מוצרים לאנשי טרגוט שיודעים בדיוק מה אמרנו למי ומתי.
בסרט "חזרה לעתיד 2" שהוקרן בשנת 1989 רואים איך דמיינו אז, בשנות השמונים, את שנת 2015 – אנשים עפים באוויר, טלוויזיות מקרן אחורי על זרועות ענק ורובוטים. כל זה לא קרה. דבר אחד היוצרים לא העלו בדעתם: שאנחנו נהיה הרובוטים. שאנחנו נהיה המוצרים. שאנחנו נהיה אלה שאפשר להנדס את התודעה שלהם, אבל לא בעזרת מכשירים משוכללים שנכנסים למוח שלנו, אלא שהמוח שלנו יכניס את עצמו לתוך המכשירים האלה, מרצוננו. שלא נבין שאין לנו מבט ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. רק ישר. רואים רק את מי שבקו שלנו ולא סוטה ממנו מילימטר. ובאדיבות הקורונה, זה רק הלך והתעצם.
וכך זו הפכה להיות השנה שמי שחושב כמונו נמצא בפיד שלנו, ומי שלא חושב כמונו – כנראה לא נפגוש אותו ברחוב, כי אין רחוב. שנה של מריבות ברשתות חברתיות שבהן כולנו אנשים חסרי פנים, תרתי משמע. "כבקרת רועה עדרו", אומרים בתפילת "ונתנה תוקף" בימים הנוראים: השנה אנחנו נהיינו עדר.
זו הייתה שנה של אנטי־אינטגרציה. שנה שבה קל הרבה יותר לעשות דה־הומניזציה למי שלא חושב כמוני, ובאמת להאמין בזה. הרי מה הסיכוי שאפגוש אותו בכלל איפשהו, ואם כן זה יהיה עם מסכה ובריחוק, כמה סמלי.
בשנה הזאת אלוהים הסביר לנו ש"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" אינו פסוק שמתאר מצב לפני אלפי שנים. זהו המצב הטבעי שלכם, כשרגע אחד אתם נשארים בבידוד.
אז מה עושים? מתחברים שוב. מבינים שדווקא ניתנה לנו השנה מתנה. אין לנו אילוצים עוד. אנחנו בוחרים מי אנחנו, אנחנו בוחרים את החברים שלנו, אנחנו בוחרים אם אנחנו רוצים לחיות בעולם שכולם בו חושבים כמונו, המחולק לטובים ורעים. צדיקים ורשעים.
האם אנחנו רוצים שכל הדעות שלנו יהיו מפוזיציה, שנדע לאפיין את האדם שמולנו לפי דעותיו הפוליטיות או החזות שלו ומכאן כבר נדע מי הוא, או שנשמח לראות מורכבות אצל אנשים ונברך עליה. שנבין שכמו בזוגיות, יש הרבה דרכים למצוא את השביל זה לליבו של זה. שנחליט לא לתת למערכות "ביג דאטה" אימתניות לחלק אותנו ולחבר אותנו לאנשים כמונו. אלה מערכות חכמות שמנהלות את האנושות, אבל בלי גרם אנושיות.
הפרשנות המקובלת אומרת שבימים הנוראים הצדיקים צדיקים, הרשעים רשעים, ורובנו תלויים על חוט השערה. השנה כל העולם שסביבנו נהיה חוט השערה. הבחירה בידינו. אפשר להחליט וללחוץ: Don't leave.
משה קלוגהפט הוא יועץ אסטרטגי למנהיגים בעולם
