שנה של התחלות: הדברים שעשיתי בפעם הראשונה בחיי

בטח לא אפיל אתכם מהכיסא אם אסכם ואומר שהייתה שנה לא משהו. אבל מעבר לכך שאני מסרב להיגרר אחרי נבואות הזעם האפוקליפטיות ואווירת הייאוש – עדיין, למרות הכול, אם תזרקו אבן אל העבר ותפגעו בכל יהודי בכל זמן, הוא היה מתחלף איתנו מיד ובצווחות גיל – תקופות מאתגרות מביאות איתן גם שאר רוח מיוחד שמאפשר לנו לעשות דברים שלא העזנו לעשות קודם. או שלא חשבנו שאנחנו מסוגלים לעשות. או שלא היה לנו זמן. אני משער שלכל אחד ואחת מאיתנו יש דוגמאות לכך, הנה הדברים שעשיתי בפעם הראשונה בחיי בתש"ף.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכמי אברהם: שלום עם המוח הישראלי
– פסק הלכה: ניתן לעשות התרת נדרים דרך זום
– הסדרה "רבנו" מזכירה לנו שברסלב זה לא רק אומן

קניתי שופר ולמדתי לתקוע בו.

עד השנה שופר היה מבחינתי מחוץ לתחום. יש מומחים שיודעים לתקוע, מכירים את המקומות המוזרים שאפשר לקנות בהם שופר, ואפילו מצליחים לתקוע קול תרועה. תמיד קינאתי בהם, איך לעזאזל מוציאים את הקולות השבורים האלה. והנה נכפתה עלינו תפילה משונה בראש השנה, ואם אין אני לי מי יתקע לי. אז קניתי שופר מידה 4 – מי האמין שיש מידות! – בסופר הקרוב למקום מגוריי – אללי! – והתחלתי ללמוד. כמה סרטוני הדגמה ביוטיוב, והנה ראוני שאני תוקע כמי שנולד עם שופר ביד.

התחלתי לרוץ.

לפני 15 שנה קרעתי רצועה בברך באמצע משחק כדורסל סוער. הרצועה הקרועה אפשרה לי מאז לתרץ לעצמי ולסובבים אותי למה ספורט זה לא בריא, ולמה ממש אבל ממש אסור לי לרוץ. הסגר, תחושת המצור הכללית והקלוריות שנערמו בחודשים מרץ־אפריל הביאו אותי סוף־סוף לעשות צעד קדימה בנושא הזה. ואז עוד צעד, ועוד אחד. השבוע כבר רצתי חמישה קילומטרים בקצב של פחות משש דקות לקילומטר. אני עדיין לא ממש מאמין שהצלחתי לעשות את זה.

הצטרפתי ללימוד הדף היומי.

בתחילת חודש טבת שהיתי במלון בשבת משפחתית. אחת מהקבוצות האחרות שהתארחו שם היו לומדי דף יומי שחגגו יחדיו את סיום הש"ס לאחר שבע שנים וחצי. הסתכלתי על פניהם המאירות, על התענוג שהם חווים בהשלמת המשימה המרתקת הזו, והחלטתי שאני מצטרף למחזור הבא. ההחלטה הזו אמנם לא קשורה למשבר הקורונה, אבל אין ספק ששעת הלימוד היומית בונה אי של סדר, אי של יציבות, אי של קשר היסטורי ותרבותי למשהו גדול הרבה יותר מהכאן והעכשיו הלוחץ והמבאס. מדהים כמה המילים הארמיות מצליחות לטעת רוגע. עברנו את פרעה, יהיה בסדר, אביי ורבא ימשיכו ללוות אותנו הרבה אחרי שהנגיף הארור הזה יחלוף כבר מהעולם.

תליתי ערסל במרפסת.

המשימה הזאת נשמעת קצת עלובה לעומת המשימות הקודמות, אבל עובדה היא שבמשך יותר מחמש שנים ניצב במחסן, נטוש ומושפל, ערסל שקנתה לנו קרובת משפחה ושפשוט אף פעם לא היה זמן לתלות אותו. או שלא הייתה מקדחה בבית. או שהייתה, אבל צריך מקדח בטון. בסגר, עם ארבעה ילדים בבית לא הייתה ברירה והיינו חייבים לשדרג את המרפסת ולהפוך אותה למקום קצת יותר נעים. אז השגתי מקדחה ומקדח בטון וכל מה שצריך וקדחתי שני חורים וקניתי ברגי ג'מבו שיכולים להחזיק טון והנה יש ערסל. מה הבעיה, בסך הכול ערסל.

הייתי באפריקה.

רגע אחרי פרוץ הקורונה בעולם, רגע לפני פרוץ הקורונה בישראל, נסעתי עם משלחת של "גשר" לסיור לימודי ברואנדה. לא אוגנדה, רואנדה. אפריקה היא היבשת היחידה שלא הייתי בה עד אז, וכנראה שמשהו רמז לי שבקרוב לא אוכל להשלים את החסר הזה אם לא אקפוץ על העגלה כאן ועכשיו. אגב, רואנדה היא אחת המדינות ה"ירוקות" היחידות שמאפשרת כרגע לישראלים להיכנס אליהן, ואפשר לשוב מהן בלי לשהות אחר כך בבידוד. המלצה שלי: סעו. נכון שאין שם יותר מדי מותגים וקניונים (תיקון: אין בכלל) אבל הכול ירוק ויפה ורחוץ ומזג אוויר מעולה כל השנה, וגם הרבה היסטוריה מעניינת, עצובה ומחכימה.

ויתרתי.

הקורונה הגיעה בדיוק כשההרצאה על מסעות מארק טוויין בארץ הקודש תפסה תאוצה. בחורף נקבעו לי בממוצע שתיים־שלוש הרצאות בשבוע, והיד הייתה נטויה. והנה הכול עצר. בבום אחד. היה לי קשה לוותר. ניסיתי לעשות כמה הרצאות מקוונות, אבל זה לא ממש עבד ובטח לא השתלם. ניסיתי להשחיל הרצאה פה והרצאה שם בחלונות החזרה לשגרה, וזה היה מתכון לאכזבה כמעט מיידית. אז ויתרתי. הנחתי את ההרצאה בצד והבנתי שייקח זמן עד שאחזור אליה. צריך לדעת גם איך לוותר, ותש"ף לימדה אותי זאת היטב.

ראיינתי מישהו בשיחת טלפון מהרכב בחניה.

למישהו הזה קוראים עוזי וייל, מהסופרים האהובים עליי, שהוציא השנה ספר חדש ומצוין ששמו "האיש שמחק את העולם". בימים כתיקונם ברור שהייתי פוגש אותו פנים אל מול פנים. בימים קצת פחות כתיקונם היינו עושים שיחת זום מהמחשב בבית. אבל טרום פסח קורונה כולם היו באטרף, הילדים כמובן היו בבית ולא הייתה פינה אחת שקטה. אז הריאיון היה בטלפון בעודי יושב במכונית, בחניה. זו הייתה תחושה מוזרה מאוד. מעולם לא חשבתי שכעיתונאי אזכה לחוויה מפוקפקת כזו. אבל התוצאה הייתה דווקא ריאיון עומק מרתק, שעורר הדים ועניין לא פחות מראיונות סדורים שנעשו באופן הגיוני הרבה יותר.

הכרתי את המילה "זום".

ואשמח מאוד לשכוח אותה הכי מהר שאפשר.