בשידורי ספורט נוהגים להשתמש תכופות בקלישאה "אפשר לחתוך את האוויר בסכין". בערב הצילומים וההקלטות של מיזם החיבורים המוזיקלי מבית מקור ראשון "זה הזמן לסלוח" – לא בדיוק אירוע ספורט – היה קשה לא להרגיש שהביטוי נכון: מתח מוחשי ריחף בחלל מוזיאון המוזיקה בירושלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זה הזמן לסלוח
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– דעה: פסק הלכה: ניתן לעשות התרת נדרים דרך זום
אביתר בנאי, רביד פלוטניק (נצ'י נצ'), יעקב אסרף, שי צברי, יובל דיין, חברי כנסיית השכל ושולי רנד הגיעו בזה אחר זה ביום ההקלטות באמצע אוגוסט אל המתחם היפה, מלווים בנגנים ובאנשי הפקה, דרוכים לקראת המפגשים הצפויים והמלאכה המוזיקלית. הדריכות הפעם הייתה שונה מזו שמתלווה כמעט לכל רגע שבו אמן עולה על במה ומתחיל לשיר ולנגן מול קהל או מול מצלמות הטלוויזיה. כולם נשאו על גבם את המטען מן התקופה המאתגרת שעוברת תעשיית המוזיקה, שמתמודדת בקושי רב עם כללי הריחוק החברתי בימי מגפת הקורונה.
מקובל לחשוב שהמשבר פוסח על אמנים גדולים ומוכרים כמו משתתפי "זה הזמן לסלוח", הליגה הראשונה של המוזיקה הישראלית. אך המציאות מורכבת יותר. לכל אחד מהם יש צוותים שלמים שעובדים סביבם – נהגים, מועדוני הופעות, אנשי סאונד, תאורה, הפקה יחסי ציבור. המכלול השלם הזה מושבת בשעת מגפה.
אבל אז מגיע הרגע. אביתר בנאי מתחבר אל המיקרופון, רביד פלוטניק מתחיל לדבר את המילים, שי צברי מלפף את הצעיף סביב הצוואר, עוצם את העיניים, עולה לטונים שרק הוא מכיר, ורן אלמליח מכנסיית השכל מתחיל להעביר את האצבעות על מיתרי הבס. המבט בעיניים המתעוררות שלהם ושל כל מי שנמצא בסביבה מספר סיפור חדש. כזה שנוגע בכל איבר פנימי וחיצוני בגוף ומפרק בעדינות כל שביב של מתח באוויר.
מדינת ישראל עברה את אחת השנים המורכבות ביותר שעברה מאז הקמתה. אמנם לא הייתה בתש"ף מלחמה קשה, אבל הטלטלה החברתית במערכות הבחירות הבלתי נגמרות וההתמודדות עם הנגיף החמקמק הביאו את השיח לקצה. היו מי שחשבו שאולי דווקא הנגיף שאינו מבחין בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים יביא איתו גילויים של סולידריות חברתית, אך אחרי כמה חודשים של מאבק גם זה נסדק. השיח ברשתות מביא איתו בעיקר הטחת האשמות בין ציבורים.
זה היה המנוע העיקרי ליצירת "זה הזמן לסלוח": ההבנה שבמקום הלא פשוט שהחברה הישראלית הגיעה אליו צריך לנסות לצקת תכנים שיורידו מעט את גובה הלהבות, ויאפשרו לאנשים להרים את הראש, ולראות ולשמוע פסקול אחר שאינו הסערות החברתיות שהיו פה בשנה האחרונה. המיזם נועד להיות חלק ממיזם רחב יותר של מפגשים חוצי מגזרים בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים, אך בשל הסגר הפעילות הזאת נדחתה.
גם הבחירה בשירים האלו, שמדברים לא רק יהודית אלא גם ישראלית, הייתה חשובה. בתקופה הזאת הרדיו מוצף בפיוטים וטקסטים מן המקורות במגוון תלבושות. העשור האחרון היה תור הזהב של המוזיקה היהודית החדשה, וכחלק מתזוזות מבורכות בעולם התקשורת והתרבות יש יותר ויותר מקום בפלייליסט לסגנון הזה ולטקסטים האלו. הבחירה בשירים של מאיר בנאי, יואב יצחק ורביד פלוטניק ב"זה הזמן לסלוח" מנסה לדבר לא רק אל מי שהחיבור הטבעי שלו בימים האלו הוא אל ארון הספרים היהודי, אלא גם לכל רובדי החברה הישראלית. גם אחרי הנגיף ובכל קונסטלציה פוליטית נצטרך להמשיך לחיות פה יחד, ועדיף שזה יקרה בתחושה שעולה בנפש כשכל אחד מהשירים האלו מתחיל להתנגן ברקע.
שירי המיזם מופיעים במתחם "זה הזמן לסלוח" באתר מקור ראשון ובעמוד הפייסבוק של העיתון
