אינתיפאדת אל אקצה, שפרצה היום לפני עשרים שנה, הייתה אירוע לוחמה בסדר גודל תש"חי. כמעט כל הארץ נעשתה חזית, חוויה שישראל לא ידעה כמותה מאז הדפה את צבאות ערב שפלשו אליה למחרת הכרזתה. ערבים משני צדי הקו הירוק קמו עליה לכלותה מבפנים. דם יהודי נשפך בכל הערים הגדולות, בצמתים, בדרכים, אפילו בבתים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכמי אברהם: שלום עם המוח הישראלי
– פסק הלכה: ניתן לעשות התרת נדרים דרך זום
– הפלסטינים רואים במנהיגיהם את האחראים ל"מחדל" השלום
האבל הכללי נמהל בתחושת בעתה נוכח יכולות שכלול הזוועות של האויב: שני חיילי מילואים נטבחו לעיני המצלמות, אב ובנו נהרגו בשני פיגועי ירי נפרדים, כלה ואביה נרצחו ערב יום חופתה, כמעט משפחה שלמה נכחדה כשהלכה לאכול פיצה בלב ירושלים, עשרות משתתפי ליל סדר הוצאו להורג, אוטובוסים פוצצו על יושביהם, שר בממשלת ישראל נורה למוות בפתח חדרו במלון. "מי הבא בתור ומי בתור הבא?", שיקף יהודה פוליקר תהיות של רבים.
יום־יומיים אחרי הלינץ' בשני החיילים בא מולי במדרחוב בן־יהודה מפקדה לשעבר של תחנת משטרת ישראל ברמאללה. בתוקף עבודתי העיתונאית ומקום מגוריי נפגשנו בעבר כמה פעמים, לפני שיאסר ערפאת השתקע בבניין סמוך (מוקטעה בלע"ז).
התחנה שלך איננה, אמרתי לו בניסיון לתמצת את האירוע הנורא בשלוש מילים. שני מסוקי קוברה של צה"ל ריקטו את התחנה זמן קצר אחרי שגופות שני החיילים הושלכו מחלונותיה אל ההמון החוגג למטה. רוצחיהם נופפו בידיים מגואלות בדם מחלונות הבניין ששנינו הכרנו היטב.
הוא משך בעצב בכתפיים. מה כבר יכול היה להגיד? סיפור תחנת המשטרה שלו היה במידה רבה סיפור אוסלו: במשך חצי יובל שנים שלטה ישראל ברמאללה. חלקן היו שנים רעות, אלימות. נהגים ישראלים התייצבו תכופות בתחנה כדי להתלונן על שמשות שנופצו בחוצות העיר. מדי כמה שנים גם נפלו קורבנות בנפש. אך כל זה לא התקרב לממדי האסון שהתרחש אחרי שממשלת רבין־פרס החליטה להעביר את עזה, יריחו ושאר ערי יש"ע לשליטת אש"ף. הנחת היסוד הנמהרת שלה אמרה שככל שהפלסטינים יקבלו יותר שטח ואחריות הם ישנאו אותנו פחות; שדווקא רבי המחבלים בדימוס יערבו פתאום לביטחוננו.
"מאה שנים של סכסוך ישראלי־פלסטיני באות אל קיצן", הכריז ראש הממשלה יצחק רבין ביום החתימה על ההסכם. במשך 84 חודשים – מספטמבר 93' עד ספטמבר 2000 – יושמה בשטח שיטת השמאל השפוי לפתרון הבעיה הפלסטינית. כל מה שהוא הציע כל השנים – בוצע. ישראל העבירה לפלסטינים כברות שטח נדיבות, שחררה 90 אחוז מהם מעול ה"כיבוש" והעניקה להם אוטונומיה, בואכה מדינה. גם עליית נתניהו לשלטון ב־96' לא קטעה את מימוש התהליך. ערפאת היה ונשאר קבלן העבודות הביטחוניות של ישראל, קבלן ערמומי, נכלולי ובוגדני.
מנהיג כנופיות החבלה הפלסטיניות לא חשב לרגע להסתפק במה שקיבל ולהתכווץ לגבולות 67'. מעולם לא נלחם בטרור. הוא עודד אותו. לפעמים נצר את נשקו לכמה חודשים, כי הקהילה הבינלאומית לחצה, אבל רוב הזמן נערך למלחמה הבאה וחרחר אותה. בספטמבר 96' ניצל את פתיחת מנהרות הכותל כדי להצית את השטח, ב־15 במאי 2000 ערך ניסוי כלים לוחמני בצומת איו"ש (אגב, דווקא ביום שבו ממשלת אהוד ברק החליטה להעביר לרשותו את אבו־דיס), ובספטמבר 2000 יצא לקרב הכרעה.
בניגוד למלחמת יום הכיפורים, זו לא הייתה הפתעה מרעישה. מלחמת ראש השנה תשס"א נחזתה בבהירות על ידי הימין הישראלי וקומץ נציגיו בתקשורת. "ביקשת הסכם בכל מחיר, קיבלת הסכם – וכולנו נשלם את המחיר", התרה בני בגין ברבין עוד בספטמבר 93'. פה ושם היו גם כמה אנשי שמאל שהחצינו ספקות בתבונת ההסכם. אבל הדינמיקה הקבוצתית סחפה את רוב המחנה אל הכחשת המציאות ואל תהומות ההסתמכות על ערפאת. אפילו אחרי פרוץ הקרבות המשיכו השמאלנים לתלות בו תקוות.
"ימים יגידו אם ערפאת פרטנר או לא", התראיין ברק בסוף חודש תשרי, אחרי הלינץ' ברמאללה ובעיצומם של קרבות הרחוב בכל מרחבי יו"ש ועזה. שר החוץ שלמה בן־עמי בישר על תחייתו של תהליך השלום. יוסי שריד הסיק מכל מה שקרה כי "אולי טובה אחת בכל זאת צומחת מהרעה הגדולה של השבועות האחרונים: יותר ויותר ישראלים כבר מבינים שההתנחלויות לא יכולות להתקיים שם". מבחינתו, ואני חושד שגם רוב קברניטי אוסלו, התכלית האמיתית של התהליך הייתה עקירת ההתנחלויות. בגללה הם אטמו את אוזניהם להתרעות, ואת שכלם למציאות. האליטה האינטלקטואלית של ישראל נאחזה עד כלות ברעיון עוועים.
אבל מה שלא עשה השכל, עשו הפיגועים. הלינץ' ברמאללה גמל את מרבית אזרחי ישראל מאשליות אוסלו. הוא הרשים אותם פי כמה מטקסי השלום במדשאות הבית הלבן ופטפוטי שמעון פרס על מזרח תיכון חדש. בניגוד למאוויים של יוסי שריד, יותר ויותר ישראלים הבינו בהדרגה שההתנחלויות הן לא הבעיה, ההסכם עם אש"ף הוא הבעיה. אי אפשר לעשות שלום עם השטן.
אהוד ברק, שלמה בן־עמי, יוסי שריד ויוסי ביילין הודחו מהשלטון לטובת מי שנחשב אז איש ימין מובהק, אריאל שרון. כעבור שנה נוספת ומאות נרצחים חדשים חזרו צה"ל והשב"כ לערי יו"ש ולעומק השטח. הסכם אוסלו מת למעשה. עם ישראל, ברובו המכריע, חדל להאמין בהיתכנות של פתרונות השמאל לשלום ולביטחון. אחרי ההתנתקות הוא גם הבין שמבחינת הפלסטינים כל הארץ היא התנחלות אחת גדולה. דין תל־אביב כדין נצרים. חבל רק שזו הייתה תובנה מאוחרת. חבל שהיא הצריכה כל־כך הרבה דם. הסכם אוסלו היה הרפתקת הדמים היקרה ביותר שמדינת ישראל נכנסה אליה בהכרה מלאה ובכוונה תחילה. היום לפני 20 שנה הוגש לה החשבון.
"בשבועות האחרונים התברר כי מה שסירבו הישראלים לשנן בעברית, הם נאלצו ללמוד בערבית", סיכם בני בגין.
