חלק מאנשי הימין טוענים שרשויות אכיפת החוק מתנכלים לראש הממשלה ומבקשים להחליפו באמצעים לא כשרים. זו טענה קיצונית, קונספירטיבית, שאין לה ביסוס במציאות הגלויה לנו. ואכן, רוב אנשי הימין אינם מחזיקים בה. מנגד, חלק מאנשי השמאל "יודעים" שנתניהו אשם עוד בטרם החליטו על כך הגורמים המוסמכים. גם זו טענה מופרכת, שחותרת תחת שלטון החוק בישראל משום שהיא מבקשת להתעלם מהתהליכים ההכרחיים לשם קביעת אשמתו של אזרח בישראל. ואכן, רוב אנשי השמאל אינם מחזיקים בה.
בין שני הקצוות נמצא הציבור הרחב. לפי בדיקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב הציבור סומך על המקצועיות של הגופים האמונים על חקירת פרשיות נתניהו – 70 אחוזי תמיכה במשטרה ו־57.5 אחוזי תמיכה ביועץ המשפטי לממשלה. הישראלים נותנים אמון ביושרה של רשויות המדינה המוסמכות להפעיל את שלטון החוק, ולכן הם משעים בינתיים את שיפוטם ביחס להתרחשויות, בכל הנוגע לאחריות הפלילית של ראש הממשלה.
אך אחריות פלילית אינה חזות הכול. מנהיגי ציבור, גם אם אינם דמויות מופת, אמורים להתנהג לא רק בהתאם לנורמות של חוק העונשין, אלא גם באופן המכבד את עצמם ואת הציבור שהם משרתים. לגבי חלק מהפרשיות שראש הממשלה מעורב בהן ('בזק', הצוללות), העובדות טרם התבררו. לגבי חלק אחר התפרסמו עובדות מוצקות שאינן מוכחשות: כך בעניין ה"קח ותן" שהוקלט בין ראש הממשלה לטייקון התקשורת נוני מוזס, וכך בעניין ה"תן ותן" (לפי גרסת ההגנה!) שתועד בין ראש הממשלה למיליארדרים מעבר לים. העובדות הללו, גם אם נניח שאינן מקימות יסודות פליליים, דינן שתדלקנה סומק עז של בושה צורבת על לחיי כל הישראלים. הן מדגימות כשל מוסרי עמוק מצד המנהיג החשוב ביותר שקם לנו בדור האחרון.
והנה, ראו זה פלא: אף שלכאורה לא אמור להיות קשר כלשהו בין מיקומו של אדם על הציר ימין־שמאל או על הציר קואליציה־אופוזיציה ובין דרך שיפוטו את המוסריות של מעשי נתניהו, בפועל הקשר מובהק: השמאל הפוליטי וגם מפלגת המרכז שאינה בקואליציה שופטים את נתניהו לשבט מוסרי, ואילו הימין הפוליטי וכל מי שהוא חלק מהקואליציה אינו מוצא בהתנהגותו פגם המחייב התנערות ממנו. השר בנט החריג עצמו לחיוב ("מנהיג מדינת היהודים לא צריך לקבל מתנות ממיליארדרים"), אך זה היה קול בודד וגם הוא לא היה עוצמתי ועקבי.
כשמדובר בפוליטיקאים, אפשר אולי להבין – גם אם לא להצדיק – את התגובה ההפוכה בימין ובשמאל. הפוליטיקאים רואים בעצמם אחראים לקידום האינטרסים שלשמם נבחרו: השמאל מנצל את ההזדמנות כדי לקעקע את הלגיטימיות הציבורית של ראש הממשלה ולקדם את הפלתו; הימין מבקש לשמור על המשך קיומה של "הממשלה הימנית ביותר". תגובתם, אם כן, נגזרת אוטומטית ממקבילית כוחות שהמוסר איננו ציר מרכזי בה.
אך להיכן נעלמו הקולות המוסריים של ראשי הציבור? במיוחד כואב להאזין לשתיקה הרועמת של רבני הקבוצה הדתית־לאומית. רובם המכריע בוחרים לסכור את פיהם בעת הזאת או לגמד את הפיל שבחדר לממדי עכבר (הרב סדן: "להגיד שיש בעיה שקיבלת סיגריה, זה סקנדל"). הזירה הציבורית בישראל התרגלה לשמוע את קולם המוסרי של ראשי ישיבות ומוסדות, רבני ערים ויישובים, רבני קהילות ופוסקי הלכה במגוון עניינים רחב. רבנים חותמים על עצומות ועל מנשרים חדשות לבקרים בנושאים מגוונים, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, גם אם אינם מוסדרים בארבעת חלקי השולחן ערוך. זהו ציבור דעתן מאוד, וטוב שכך.
מסורת היהדות מבקשת מהרבנים לשמש מגביר קול לשאלה הקיומית "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", ולתשובה שמציע רבי יהודה הנשיא: "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". והנה, דווקא בעניין המכריע הנוגע לנורמות המוסריות של ראש הממשלה, שמשמש דמות חיקוי לצעירי ישראל, הגלריה המפוארת של הרבנות הדתית־לאומית נאלמת כליל – "דום שתיקה".
זאת יש להבין: בשביל החרדים ראש הממשלה אינו בעל חשיבות סמלית, שהרי הוא רק "ראש ועד הבית" של מסגרת ארגונית־מכשירית הקרויה מדינה, אך לציונות הדתית, שרוממות הממלכתיות בגרונה, יש משמעות דתית נשגבת למדינה ול"ראשיה, שריה ויועציה". כיצד, אם כן, אפשר לברך את ראש הממשלה ברוב עם ובהתרגשות דתית בתפילת השבת, ולהתעלם ממעשיו הבלתי מוסריים בשאר ימי השבוע?
המתבונן שואל את עצמו: האם ייתכן שרבותינו סבורים שהמשפט לבדו הוא חזות הכול? קשה להאמין, שהרי שנינו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה". והמהר"ל מסביר שהחורבן לא היה בגדר עונש, אלא תוצאה טרגית הכרחית של המחשבה העקומה שאפשר לקיים חיים של קהילה כשהמחויבות היחידה של חבריה היא לציית למשפט. הרב ליכטנשטיין זצ"ל הבהיר ש"התנהגות מעבר לנורמות המשפטיות מהווה מלט עבור חברה אנושית. בהיעדרה, התוצאה היא התפוררות" (מוסר אביב, 30). והדברים קל וחומר: אם לדעת חכמים אפילו דין התורה, שיסודו בהררי קודש, אינו ממצה את חובת האדם בעולמו, קל וחומר שאין לראות בדיני העונשין של מדינת ישראל את החזות הבלעדית של המידה הטובה.
ואולי, אף שהרבנים מבינים את חשיבות ההתנהגות המוסרית, שתיקתם מקורה בסברה שאין קשר בין דת למוסר הטבעי, ולכן העמידה על המוסר אינה בגדר אחריותם כאישי דת? גם זאת אין לקבל, שהרי ברור שבצד ההיבט הנורמטיבי הפורמלי של ההלכה, יש בה גם הנחיה ערכית כוללת (שיש המייחסים לה גם חשיבות פורמלית) שבאה לידי ביטוי בציוויים "קדשים תהיו", "ועשית הישר והטוב" ובאמרה "דרך ארץ קדמה לתורה", במובן שיוצר היררכיה שבראשה ההתנהגות המוסרית.
לפיכך, עילת השתיקה המביכה של רבותינו היא בכך שלדעתם החשיבות של שמירת הממשלה הימנית על כנה עולה על החשיבות של קיום חיים ציבוריים מוסריים. מתגנבת המחשבה המטלטלת שלא רק הפוליטיקאים של הציבור הדתי־לאומי, אלא גם רבותיו, בוחרים בין שני חלקי הצימוד "דתי־לאומי" את ה"לאומי" על פני ה"דתי".
כל אחד מרבותינו שבוחר לשתוק נוכח ההשחתה המוסרית של ראש הממשלה חייב לשאול את עצמו: האם ישעיהו, ירמיהו ועמוס היו מאשרים את ההתנהגות הזאת?
