נושאים הקשורים להיסטוריה של השואה בדרך כלל לא תופסים כותרות ראשיות בתקשורת בארץ, פרט ליום הזיכרון בישראל בכ"ז בניסן ולאחרונה מדי פעם ב־27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שנקבע בשנת 2005 בידי האו"ם. אך השנה, במשך כמעט שבועיים, געשה ורעשה הארץ כמעט מדי יום בעקבות החוק שעבר בסיים, הפרלמנט הפולני, שקבע עונשים לכל מי שמשתמש במונח "מחנות מוות פולניים" וכן למי שייחס אחריות לפשעי השואה ל"מדינה הפולנית". עוצמת התגובות בארץ הייתה יוצאת דופן יחסית לדיונים קודמים בנושאים כאלה. ממתי ראש הממשלה מתייחס לנושאים הקשורים לנרטיב היהודי של השואה, שלא לדבר על יאיר לפיד ואחרים? ומתי מתגייסים במהירות הבזק יותר ממחצית חברי הכנסת לאמץ סעיף חדש לחוק האוסר הכחשת השואה כדי להעניש את מי שממעיט בתרומתם של משתפי הפעולה עם הנאצים ברצח יהודים?
כמי שעוקב יותר משני עשורים אחרי ההתפתחויות ביחס לתולדות השואה במזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית, פרץ הפעילות הזאת נראה לי מוזר ואפילו מגוחך מאוד. הסיבה לכך היא ש"עיוות השואה", כלומר הניסיון לשכתב את ההיסטוריה של הפתרון הסופי, לא הגיע לראשונה לעולם עם החוק הפולני בתחילת 2018. למעשה הוא התחיל כמעט ברגע שקרסה ברית המועצות.
הרי מדינות מזרח אירופה לא באמת "שוחררו" בסוף מלחמת העולם השנייה, אלא החליפו משטר נאצי־גרמני בסיפוח לבריה"מ או במשטר קומוניסטי דיקטטורי. בנסיבות האלה, הארצות הללו אולצו לאמץ את הנרטיב הסובייטי של "המלחמה הפטריוטית הגדולה", שבכוונה התעלם מייחודה של השואה וגורלם של היהודים, והסתיר את פשעי משתפי הפעולה המקומיים עם הנאצים. כך נוצר מצב שרק עם התפרקות בריה"מ יכלו המדינות האלה ללמוד את האמת ההיסטורית לאמיתה, ולהנחיל אותה לבני עמם.
הבעיה הייתה שהנרטיב המדויק של ההיסטוריה של השואה כפי שהתקבל בישראל ובמערב הוא בעייתי מאוד במדינות מזרח אירופה, כי הוא חושף את העובדה שבחלק גדול מהן הגרמנים שילבו משתפי פעולה מקומיים במכונת ההשמדה הנאצית. מהרגע שקיבלו עצמאות, כבר החלו כמה מדינות, ובמיוחד הארצות הבלטיות בהובלת ליטא, בשכתוב ההיסטוריה שלהן במלחמת העולם השנייה והשואה. בהתחלה זה נעשה באיפוק, מחשש שהדבר יפריע למאמציהן ליצור יחסים טובים עם ישראל ויהדות ארה"ב, יחסים שנראו להן קריטיים להתקבלות לאיחוד האירופי ולנאט"ו. אבל ככל שהזמן עבר, בלי שום מחאות מצד ישראל, הן המשיכו להשקיע עוד ועוד בתעמולה השקרית שלהן, וכשהגשימו את מטרתן להתקבל לאיחוד האירופי ולנאט"ו איבדו כל רסן.
עוד דעות באתר מקור ראשון
–חקירות נתניהו: מדוע לא נשמע קולם של רבני הציונות הדתית?
–האם תשלום מופרז לעדי מדינה לא מתקרב לדרגת שוחד?
–בדרך לתבוסה צורבת: הרבנות מנסה לדחות את קץ מונופול הכשרות
אם ננתח את הנרטיב החליפי שנפוץ במזרח אירופה, אפשר לזהות את שתי המטרות שלו. ראשית, למזער או להעלים לחלוטין את התפקיד החשוב של משתפי פעולה מקומיים ברצח היהודים (יש לציין שרק במזרח אירופה שיתוף הפעולה עם הנאצים כלל השתתפות ברצח המוני). שנית, ליצור סימטריה מזויפת בין פשעי הקומוניסטים לפשעי הנאצים, ולשכנע שאפשר להגדיר את הראשונים כ"רצח עם". הקביעה הזאת חשובה מאוד, כי אם היא מדויקת אזי יהודים ביצעו רצח עם, כי בין מבצעי פשעי הקומוניזם היו יהודים. כך העמים האלה משתיקים את הביקורת מהיהודים, ומחזקים את הדימוי שלהם כקורבנות. הם גם מנסים לפגוע במעמדה של השואה כמקרה ייחודי של רצח עם באמצעות הניסיון לקבוע יום זיכרון בינלאומי משותף לכל קורבנות המשטרים הטוטליטריים, ולחזק את הבדותה של שוויון בין הנאציזם לקומוניזם.
הנרטיב החילופי הוא הבסיס לכל הפעולות הקשורות להיסטוריה של השואה. כך, למשל, מנציחים את הטרגדיה בטקסים רשמיים מרשימים, אך אין כמעט שום אזכור של התפקיד החשוב של רוצחים מקומיים, בעוד היקף העזרה ליהודים מנופח כדי ליצור רושם מוטעה שכמעט כל מקומי הציל יהודי. מאידך גיסא, אין שום רצון פוליטי להעמיד פושעים מקומיים לדין. והמגמה הרווחת היא להמעיט דרסטית באשמים.
בליטא, שבה לפחות 20 אלף איש השתתפו באופן פעיל ברצח, מוסד המחקר החשוב ביותר התבקש להרכיב רשימה של מי שהשתתף בהוצאות להורג או סייע להן, וטען שהיו רק 2,055 איש. יתרה מזו, הם ציינו שבעצם מדובר באנשים שהיו תחת פיקוד גרמני ונאלצו להשתתף בעל כורחם ברציחות. בפועל, רבים היו המקרים שבהם רק ליטאים ביצעו את הרצח. למותר לציין שאין באף אחת מהארצות האלה רצון פוליטי להעמיד לדין מישהו מהפושעים, כך שבכל השנים מאז קריסת בריה"מ רק פושע נאצי אחד הורשע ונענש בגין פשעיו בתקופת השואה – דינקו שאקיץ', מפקד מחנה יסנובץ' בקרואטיה.
לנתון העגום הזה צריך להוסיף את התופעה של האדרת שמם ופועלם של רוצחי יהודים שנלחמו בסובייטים אחרי מלחמת העולם השנייה. התופעה הזו נפוצה במיוחד באוקראינה: מנהיגי הארגון של הלאומנים האוקראינים סטפן בנדרה ורומן שושקביץ' זוכים למצעדים בימי הולדתם ולאנדרטאות, לקריאת רחובות על שמם, וכן לחוק שמטרתו "להגן" על שמם הטוב.
היום אפשר לקבוע שהנרטיב החלופי התקבל כרשמי באוקראינה, ליטא, לטביה, אסטוניה, קרואטיה והונגריה, ובאף אחד מהמקרים הללו ישראל לא מחתה או השקיעה מאמצים לעצור או למתן את התהליך. לכן המהומה על החוק בפולין הייתה מפתיעה כל כך. מי ייתן שהמאבק נגדו הוא התחלת שינוי במדיניות ישראל והוכחה שכדברי ראש הממשלה, "ישראל לא תסבול עיוות אמת, רוויזיוניזם או הכחשת שואה".
