בתחילתו של כל דיון פורה על המושב שהתפנה בספסל בית המשפט העליון האמריקני, חייבים קודם כל להתייחס לפיל שבחדר: הפוזיציה. המילה הזו הייתה בשימוש-יתר בחודשים האחרונים, בעיקר לצורך נטרול אחד הצדדים בוויכוח, אולם כאן היא הכרחית – וחלה במידה שווה הן על הדמוקרטים והן על הרפובליקנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שנת שלום: ההסכמים עם האמירויות ובחריין שינו את המזרח התיכון
– הפיקוח נעלם, הניהול כשל, ומתווה הקפסולות בישיבות החרדיות קרס
– נפרדים מהעולם הפוליטי עתיר הדרמות של תש"ף
מותה של השופטת הנחשבת לפרוגרסיבית, רות ביידר גינזבורג, שבועות ספורים לפני הבחירות לנשיאות, מזכיר מאוד את מותו הפתאומי של השופט השמרן אנטונין סקליה בחודשים שלפני בחירות 2016. ברק אובמה היה נשיא אז, אך בסנאט היה רוב רפובליקני מובהק. לכן, הטענה הרווחת משמאל הייתה פשוטה: מתוקף תפקידו של הסנאט לדון במועמד חלופי שאובמה, מתוקף תפקידו, יציע. אם הסנאט, בראשות מיטש מקונל, יסרב לעשות זאת – הרי זה שימוש ציני במיוחד בכוח והפקרת אחריותו החוקתית. הטענה הרפובליקנית הייתה הפוכה: זו שנת בחירות, טענו השמרנים, אובמה הוא ברווז צולע, ועל כן יש להמתין עד שייבחר נשיא חדש כדי שזה יקבע את האג'נדה. עד אז, לא תישמע ולא מילה אחת על מועמדו של אובמה, מריק גרלנד, בוועדת הסנאט.
היום, כמו שאומרים האמריקנים, הנעל על הרגל השנייה: עכשיו תורו של ג'ו ביידן להגיד שחייבים להמתין עד שייבחר נשיא חדש כדי להעמיד מחליף (או, ככל הנראה, מחליפה) לגינזבורג, ותורם של הרפובליקנים להגיד שזו פשוט תהיה בגידה באחריותם החוקתית אם הם לא יעמידו ויאשרו שופטת חלופית. כמובן שבעידן ההיפר-פוליטי שלנו, מעט מאוד אנשים יעריכו את האירוניה שבמצב הזה.
אז מה יקרה עכשיו? ובכן, תיאורטית, החשבון פשוט. הרפובליקנים מחזיקים ברוב של 47-53 בסנאט, עם רוב מספיק כדי לאשר כל מועמדת שטראמפ יבחר. אולם התמונה טיפה יותר מורכבת: מתוך 53 הסנאטורים הללו, שתיים – סוזן קולינס ממיין וליסה מרקאוסקי מאלסקה, כבר הודיעו שהן מתנגדות להמשך תהליך המינוי בשלב הזה. קולינס ומרקאוסקי נחשבות לסמן המתון במפלגה, כאשר לשתיהן אלקטורט ליברלי יותר שבקלות יכול להתהפך עליהן. אולם התנגדות לתהליך היא דבר אחד, ולא בטוח שהן יצביעו נגד ברגע האמת. אליהן עשוי להצטרף המועמד לנשיאות לשעבר מיט רומני המייצג את יוטה, ונחשב אף הוא לגורם מתון בסנאט שהתנגד פעמים רבות לאג'נדה של דונלד טראמפ.
אם אכן יהיה מרד בממסד המפלגתי, אך זה יסתכם רק בהתנגדות השלושה – טראמפ ומקונל ינצחו. שכן, במצב של תיקו 50-50, ההצבעה המכריעה הולכת לנשיא הסנאט, הלא הוא סגן הנשיא מייק פנס. אולם אם סנאטורים רפובליקנים במדינות סגולות וכחולות יביעו התנגדות דרמטית בסקרים, מקונל יצטרך לעבוד קשה כדי להשיג את מבוקשו. למרות אותה פוזיציה שהוזכרה, אנחנו כבר עדים למאמץ מרוכז ואפקטיבי-תקשורתית מצד המפלגה הדמוקרטית להציג כל ניסיון להחליף את גינזבורג כאסון חוקתי, ולכן סקרים שליליים הם אופציה מציאותית.
בכל מקרה, צפוי מאבק מכוער במיוחד. ישראל היא לא המדינה היחידה שרואה את הדיון סביב בית המשפט העליון הופך לדחוף יותר ויותר. כבר לפני מותה של גינזבורג היה לשמרנים רוב יציב יחסית של 4-5 על הספסל, כאשר הנשיא ג'ון רוברטס – שנבחר על ידי ג'ורג' בוש – זז יותר למרכז בשנים האחרונות. שני הצדדים מבינים שבחירת שופטת בעלת עמדות שמרניות מובהקות תעניק לימין האמריקני יתרון כמעט חסר תקדים. יתרון שעשוי לתת להם את המילה אחרונה בסוגיות הגדולות שמטרידות את הציבור – היחס להפלות, לנשיאת נשק, לחופש דת וביטוי ועוד. לכן, גם אם על הנייר יהיו למקונל את הקולות שהוא צריך, הדמוקרטים צפויים להקים קול צעקה שיגרום לשערורייה סביב מינויו של השופט הקודם, ברט קוואנו, להיראות כמעט כיפית.
לבסוף, מילה על המחליפים הפוטנציאליים: עוד לא פורסם רשמית, אולם ישנם כבר שני שמות שמוזכרים בעניין. המועמדת הברורה ביותר היא איימי קוני ברט. שמרנית, קתולית, תלמידה מובהקת של אנטונין סקליה ורק בת 48. ברט כבר נשקלה כתחליף לשופט הפורש אנטוני קנדי, אולם טראמפ הלך אז אם קוואנו. עם כמה פסקי דין שהימין אוהב מאוד, היא המחליפה הטבעית.
השם השני שעלה ביממה האחרונה הוא של ברברה לגואה. היספנית בת 52 מפלורידה שמכהנת כיום כשופטת בבית משפט לערעורים. לגואה מונתה לתפקידה בקונצנזוס בסנאט אך נחשבת לשמרנית. אם תיבחר, היא תהיה ההיספנית השנייה שתשב על ספסל בית המשפט העליון, אחרי סוניה סוטומאיור, אותה מינה ברק אובמה. לגואה פחות מוכרת ועם רקורד פחות מובהק, אך העובדות הללו עשויות לסייע לרפובליקנים מול האגף המתון במפלגה.
