"שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום", התרגלנו לבקש בשיר. בקשה מוזרה. אם טוב לנו, למה שנבקש שינוי? האם עצם השינוי הוא טוב? מובן שלא. אבל יש משהו בכוח המניע את העולם המחייב חידוש, וכל התקדמות מחייבת שינוי. אני בטוחה שגם לאיש המערות היו רגעים קסומים, אבל גם הוא המהם לעצמו את השיר בדרכו למערה אחרי עוד ציד ממותה כושל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות הקורונה, למדנו להסתכל על הימה המלאה
– "אתם היהודים – השוערים, ואנחנו השחקנים על המגרש"
– ילדי הזום: למידה בתקופת קורונה
זוכרים את שמעון פרס והמנטרה שלו על "מזרח תיכון חדש"? כמעט אי אפשר לומר את המילים האלה בלי להיזכר במבטאו הכבד. הוא נכשל כישלון חרוץ. שום דבר חדש לא היה במזרח התיכון שהשאיר מאחוריו, רק עוד שנאה, דם ושכול. עוד מאותו הדבר.
פרס ורוב העם בזמנו היו שבויים בקונספציה שקרית. כמו ילדים לא מקובלים בכיתה ב', הם חשבו שאם ישלמו למישהו, ישחדו אותו, הוא יהיה חבר שלהם. אבל כמו ששנו רבותינו – אי אפשר לקנות אהבה. האמת הפוכה בתכלית: ככל שהמחיר גבוה יותר, כך האהבה קטנה יותר. כשנורית תגמור את התפוח, היא תלך לשחק עם ילד אחר. זו דרכו של עולם.
אבל אפשר גם אחרת. זכינו בדורנו לראות את שינוי מהלך ההיסטוריה. את שבירת הקונספציה השגויה. כמו שאמר נשיא ארצות הברית על המדשאה בבית הלבן, "לאחר עשורים של מחלוקות, אנחנו מסמנים עתיד חדש למזרח התיכון". המזרח התיכון החדש שונה במהותו מהישן. ועל שלושה דברים השינוי עומד. ראשית, אמת: מדינות המפרץ שוכנעו דרך פלא, בניגוד למה שפומפם להם במשך עשורים, שאל־אקצה אינו בסכנה. כך שאם קודשי האסלאם אינם מותקפים בידי הציונים, מה המחלוקת? שנית, הימין אינו תאב מלחמות כפי שחשבו כולם. אנחנו רוצים שלום. יתרה מזו; אנחנו רוצים שלום יותר מכל אגף פוליטי אחר, כי אנחנו רוצים שלום אמיתי. שלום שלא תלוי בשוחד, בשטח או בתפוח. אני אהיה חבר שלך, ואתה תהיה חבר שלי. כמו שצריך להיות. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו. ושלישית: כבר אין לפלסטינים גב להילחם בנו, וכנראה אוזלת להם ההנעה לעשות כן.
בטקס במדשאה שטופת השמש, שני שרי החוץ הערבים דיברו על הדור החדש, הצעיר, המשכיל והמוכשר, שהסכם השלום הזה ואלו שיבואו אחריו יפתחו בפניו עתיד חדש. שר החוץ של איחוד האמירויות אמר גם משהו לכאורה מובן מאליו, אבל חכם ועמוק מאין כמותו: הפכי השלום הם הרס, עוני וסבל אנושי. ובעודו אומר מילים נכוחות אלו, ירו מחבלי עזה טילים על אשקלון ואשדוד, וקיבעו את מעמדם כאומה של הרס, השמדה עצמית, סבל אנושי ועוני. מה זה אומר על הדור הצעיר הפלסטיני? איזו תקווה זה נותן לו? הבה נקווה שזה ייתן לו רעיונות חדשים בדבר היעד שהוא רוצה ללכת אליו, המנהיגים שהוא רוצה לבחור, ושגם לו תהיה שנה שונה, ולכן גם יפה.
נכון, מעולם לא נלחמנו במדינות המפרץ. המצב הביטחוני מחר ייראה כאתמול, אבל לאט־לאט אולי נראה רגיעה
נכון, מעולם לא היינו במלחמה עם מדינות המפרץ. לא נוכל מעכשיו לקצץ בסדרי הכוחות שלנו בגבול איתם, לחתת חרבותינו, לטעת גפנים ותאנים ולשבת תחתיהן. מבחינה ביטחונית מחר המצב ייראה כמו אתמול, אבל לאט־לאט ייתכן שנראה רגיעה. הרוח במפרשי אגף הטרור בקרב הפלסטינים תגווע. נתניהו הגדיר את זה "פיבוט", סיבוב ציר. דברים ישתנו בנקודת מפנה כזו, שיכולה לסיים לעד את הקונפליקט הישראלי־ערבי. וכשהוא יסתיים, תישאר רק המלחמה המקומית שלנו מול הפלסטינים, והם יהיו חלשים מאוד וחסרי לגיטימציה בעולם הערבי. ואז יעמדו רק הם מולנו, אנחנו, שה' נתן לנו עוז ושלום, והם, שבחרו בטרור. והם לא יוכלו להזעיק את האחים הגדולים והמוצלחים שלהם מהמפרץ באמתלה שנגענו בקודשי האסלאם, כי במזרח התיכון החדש, כבר יודעים את האמת.
ואם באמת עסקינן, אני יודעת שהריבונות שייחלנו אליה הוקפאה, מי יודע עד מתי. אני רק לא משוכנעת בקשר בין שני המהלכים. כי עם יד על הלב, לא האמנתי מלכתחילה שנתניהו יספח. פשוט לא חשבתי שזה המהלך שהוא יבחר להיזכר בגינו. אבל הדבר העצום שנעשה פה לא יישכח במהרה: האפשרות של מדינה פלסטינית בצד הזה של הירדן שקעה במצולות.
