מלבד המשמעות הכלכלית הגדולה של ההסכמים שנחתמו השבוע בוושינגטון בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין; ומלבד המשמעות האסטרטגית והביטחונית האדירה שלהם ביצירת ברית אזורית בגיבוי אמריקני נגד איראן; ומלבד זאת שעוד מדינות ערביות עתידות כנראה להצטרף למהלך בקרוב, ובכך להפוך את המזרח התיכון לחדש באמת; מלבד כל אלה – ההסכמים מביאים בשורה גם באשר למה שמכונה "הבעיה הפלסטינית".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גישת החיים עצמם: דרך חדשה להבנת השינויים במקרא
– אין יוצא ואין בא: כך גיליתי על הקורונה לראשונה
– חצי שנה בקריה, שלוש מטרות מרכזיות: סיכום קדנציה בביטחון
ההסכמים האלה מבשרים שארה"ב, לפחות זו של ממשל טראמפ, רבות ממדינות ערב ואפילו מדינת ישראל החליטו לפתור את "הבעיה הפלסטינית" בדרך האפשרית היחידה: להפסיק לראות בה בעיה. כן, אומרים ההסכמים האלה בטקסט הסמוי שלהם, הפלסטינים כפרטים אינם הולכים לשום מקום, אבל הפלסטיניוּת, התביעה הלאומית הפלסטינית, הולכת מתאדה ונמוגה.
ובאמת לטענת הלאומיות הפלסטינית לא הייתה מעולם אחיזה ממשית במציאות. הלאומיות הפלסטינית הייתה פשוט הצל שהטילה שיבת ציון המודרנית על המציאות. צל מלווה ותו לא. לפני שהתחילה הציונות את מפעל חזרתו של עם ישראל לארצו, תושביה הערבים של הארץ הזאת מעולם לא חשבו על עצמם כעל לאום העומד בפני עצמו. חזרת עם ישראל לארץ ישראל יצרה התנגדות טבעית, שהלכה והתגבשה ברבות השנים לתודעה לאומית. שום דבר חיובי לא היה ואין גם היום בתודעה הלאומית הזאת. אין לה דבר משל עצמה, והתוכן היחיד שמעמיד אותה הוא ההתנגדות לשיבת ישראל לארצו. לכן על אף כל המאמצים הבינלאומיים לא קמה עד עתה וכנראה גם לא תקום לעולם מדינה פלסטינית. כדי להקים לעצמם מדינה הם חייבים להכיר בנו ולהשלים עמנו, אבל אז יאבד להם הדבר היחיד המשותף להם. לכן הם לא רוצים מדינה משלהם; הם רוצים את המדינה שלנו.
התוכן הלאומי השלילי הזה לא היה הופך לכוח גדול בהיסטוריה לולא העובדה שלכוחות אחרים היה אינטרס לטפח ולנפח אותו כדי להשתמש בו לצורכיהם בכלל, ולשם התנגדותם לשיבת ישראל לארצו בפרט. העולם הערבי כולו ראה בציונות פריצה זרה למרחב החיים הטבעי שלו, והבעיה הפלסטינית שימשה מבחינתו ראש החץ של התנגדותו לה. גם המערב, שתמך פה ושם ביד אחת במפעל הציוני, פעל בה בשעה בכל כוח ידו האחרת כדי למנוע אותו בכל מחיר, והשתמש בהמצאת הלאומיות הפלסטינית לשם כך. כוח לא פחוּת מכל אלה היה גם השמאל הישראלי, שלמען האינטרסים הפוליטיים שלו וכדי לשמור על ההגמוניה שלו בחברה הישראלית תמך בשקר הזה וניסה לקדם אותו.
לא מקרה הוא שהתגובה הפלסטינית לחתימת ההסכמים השבוע הייתה המשך הסרבנות המדינית ומטחי קטיושות. הפלסטינים מבינים טוב מכולם שמשמעות ההסכמים היא שרבים מהכוחות שטיפחו את השקר שהטענה הלאומית שלהם מבוססת עליו זנחו אותם; שמבחינת חותמי ההסכמים הבעיה הפלסטינית אינה בעיה עוד. בכך יצא השבוע רוב האוויר מהבלון הנפוח של "הבעיה הפלסטינית", שבמשך כמעט מאה שנה, ובוודאי מאז קום המדינה, היה מוקד מרכזי לאי יציבות במזרח התיכון ואף לבעיה בינלאומית מרכזית. מכיוון שבלאומיות הפלסטינית לא היה שום דבר חיובי משל עצמה, ולבדה לא היה בכוחה להתנגד בעוצמה לישראל, נטישתה בידי מי שטיפחו אותה לצורכיהם היא מכת מוות בעבורה.
צל הלאומיות הפלסטינית, שלא היה אלא בבואה של המפעל הציוני, הולך ונמוג. מי שטיפחו אותו במשך קרוב למאה שנים כבר לא זקוקים לו. הם השליכו אותו בצידי הדרכים של ההיסטוריה. גם אם בתור מס שפתיים עדיין יש בהסכמים איזו התייחסות עמומה לבעיה הפלסטינית, ברור לכולם, ולפלסטינים יותר מכול, שהפריחה הגדולה שהייתה להם בעשרות השנים האחרונות, שהגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו, חלפה ולא תשוב לעולם. סר צילם של הפלסטינים והתפקיד החשוב שהם מילאו בתחיית עם ישראל בארצו, דווקא על ידי התנגדותם שחייבה את עם ישראל להתעצם, הן חומרית הן רוחנית, הולך ומסתיים.
תם עידן הלאומיות הפלסטינית, אבל עדיין לא הושלם. לא ביום אחד ולא בהסכם אחד אפשר לתקן עיוות של יותר ממאה שנים, מה עוד שיש עדיין כוחות שהשקר הזה משמש לצורכיהם ולכן הם ימשיכו לטפח אותו. כמו כן מוטל עלינו עדיין למצוא את הדרך שתאפשר לתושביה הערבים של ארץ ישראל חיים ראויים, הוגנים ומכובדים תחת ריבונות ישראלית. אבל הכיוון שהסתמן עם פרסום תוכנית המאה של טראמפ בחורף, שההסכמים השבוע עולים בקנה אחד עמה ומשמשים חלק ממנה, הולך ומתבהר. העולם החליט לפתור את הבעיה הפלסטינית בדרך האפשרית היחידה: להפסיק לראות בה בעיה.
