בשבוע בו נחתמו ההסכמים ההיסטוריים עם איחוד האמירויות ובחריין, מלאו גם 27 שנים לחתימת הסכמי אוסלו, ממש על אותה מדשאה מוריקה בבית הלבן, ומלאו 20 שנה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. די באזכור שלושת האירועים האלה במשפט אחד כדי להמחיש את הדרך שעבר האזור, ועברנו אנחנו, ב־27 השנים האלו. הסכמי אוסלו נחתמו עם אויב שלא חדל להאמין לרגע בתוכנית השלבים וברצונו למוטט את ישראל, וממילא לא האמין בהסכמים שחתם עליהם. לראיה, מיד כשהוצבה בפניו הברירה לחתום על הכרה בקץ הסכסוך, תמורת כמעט 100 אחוז מדרישותיו המוצהרות, הוא לא קפץ על המציאה, אלא פתח במלחמת טרור עקובה מדם. ההסכמים שנחתמו בשבוע שעבר, לעומת זאת, מבטאים אינטרס אמיתי, וממילא אמונה אמיתית ביעד השלום מצד המדינות שחתמו עליהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקשר עם המפרץ מחליף בריתות אסטרטגיות ישנות
– הסיבה האמיתית שהשנה נתקע בשופר יום אחד
– המילה הראשונה: הפתיחות הספרותיות האהובות ביותר
ההסכם הוא הישג חשוב לישראל, והישג אישי מרשים לבנימין נתניהו. הוא אמנם תולדה של נסיבות שנתניהו לא אחראי להן – העימות עם איראן, והמדיניות הבדלנית של ארה"ב שגרמה למדינות המפרץ לבקש להן בעלת ברית חזקה מול האיראנים. אבל אי אפשר לקחת מנתניהו את היכולת לזהות את ההזדמנות הטמונה בנסיבות האלה, ואת הכישרון לממש את הפוטנציאל. ספק אם ראש ממשלה ישראלי אחר היה מצליח לעשות זאת.
בניגוד לימי אוסלו, הפעם יש הצדקה מלאה להתפעמות מ"מזרח תיכון חדש". לא רק כי אין זו מדינה יחידה המעוניינת בכינון יחסים עם ישראל, אלא גוש מדינות שלם; והמדינות האלו אינן מתנות את ההסכם בפתרון הסוגיה הפלסטינית. זה תהליך שמצביע על שינוי מהותי במקומה של ישראל באזור: לא עוד המדינה המצורעת והמוחרמת, שאפילו המדינות שחתמו איתה על הסכמי שלום משתדלות להצניע זאת, אלא המדינה שרבים מחפשים בגלוי את קרבתה. כשסגן שר החוץ של איחוד האמירויות בירך את הישראלים בעברית בשנה טובה, וסיפר שמגיל 12 הוא חולם על היום הזה, זה היה רגע אותנטי מרגש שעד לפני זמן קצר נראה בלתי אפשרי.
קבלתה של ישראל באזור הייתה מאז ומתמיד מיעדיו המרכזיים של המפעל הציוני, ובוודאי יעד ראשון במעלה של מדיניות החוץ. הסכסוך המתמשך תבע מאיתנו מחיר אנושי וכלכלי כבד, שמנע ניצול משאבים להתמודדות עם סוגיות פנימיות כבדות משקל, ובעיקר גרם לכל ישראלי ולכל אוהב ישראל בעולם לתהות: האם המדינה הקטנה הזאת, המוקפת אויבים המבקשים את השמדתה, תצליח לשרוד לאורך זמן? בתהייה הזאת עצמה יש יסוד מייאש.
אלא שסכנת התפרקות אורבת לישראל לא רק בגלל אויביה החיצוניים. עכשיו, במקביל להישג המרשים הזה במדיניות החוץ, ראוי להעיף מבט נוקב למה שקורה אצלנו פנימה. יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו, בנימין נתניהו משתית את חזונו ואת עוצמתה של ישראל על יסודות חיצוניים ומדידים: עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית. אבל הוא גם ראש הממשלה הראשון שלא רק נעדר כל חזון חברתי, אלא ממש משתית את שלטונו, כלומר את עצם היכולת להמשיך לקדם את העוצמות החיצוניות של ישראל, על האיבה שבין המחנות, שהוא לא רק מבטא אותה אלא פועל בהתמדה להעצמתה.
ישראל של נתניהו לא רק מתקבלת למזרח התיכון בשל עוצמותיה, אלא גם מאמצת לא מעט מהנורמות הפגומות שבו – שגרמו לו להיחשב לאזור נחשל, למרות העושר העצום של חלק ממדינותיו. בראש וראשונה, זהו שלטון אוטוריטרי, סמכותני, שבו המנהיג מחליט הכול, גם אם למראית עין מתקיים גם פרלמנט. כמעט עד הרגע האחרון לא חשף נתניהו בפני הציבור וגם לא בפני שרי ממשלתו את תוכן ההסכם, ולטקס החתימה הוא הביא את אשתו ושני בניו, אך לא את שריו הבכירים. הדבר מעיד כאלף עדים על שלטון בסגנון משפחות המלוכה של מדינות המפרץ.
לכך מצטרפת תכונה נוספת שייבאנו בשנים האחרונות ממדינות האזור: סכסוכים שבטיים עמוקים וארוכי טווח, שהולכים ומוקצנים עד כדי סכנת התפרקות פנימית. צריך להיזהר מאוד שאביב יחסי ישראל עם מדינות המפרץ לא יהפוך לחורף של התפרקות פנימית, כפי שחזינו בשנים האחרונות אצל כמה משכנותינו. גם זו סיבה לכך שנתניהו צריך ללכת, למרות הישגיו המדיניים.
