הצעתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מימינה, להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים של שופטים ואנשי הפרקליטות, עלתה בשבוע שעבר להצבעה במליאת הכנסת. הרקע לגשת ההצעה החדשה־ישנה, מעבר לסדרת תחקיריו המעולים של העיתונאי קלמן ליבסקינד במעריב על ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון, הוא חשיפתו של עמית סגל בחדשות 12 בדבר הטיוח בפרקליטות סביב פרשיות נתניהו. הביקורת בימין על התנהלות הפרקליטות החריפה, והיה נדמה שהפעם, בניגוד לסיבוב הקודם לפני כחודשיים, דווקא יש סיכוי שהצעה כזו תעבור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עשרת הסרטים שישחקו לכם בראש
– דעה: התקבלנו למזרח התיכון
– המילה הראשונה: הפתיחות הספרותיות האהובות ביותר
אולם ההצעה נפלה ברוב גדול, בין השאר בגלל החלטת המפלגות החרדיות לפעול להפלתה בהיעדרותם מההצבעה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהחרדים בחרו לפעול נגד הצעה שנועדה לשנות את יחסי הכוחות בין בית המשפט העליון למערכת הפוליטית. לפני קצת למעלה מחודש העלה סמוטריץ' להצבעה במליאת הכנסת את חקיקת פסקת ההתגברות. בשני המקרים נשמעו בתוך הליכוד קולות שביקשו לתמוך בהצעות הללו ולנסות להביא לאישורן. אך גם השבוע, כמו בפעם הקודמת, הרוח החיה בסיכול המהלכים, מי שזרקו את חבל ההצלה למערכת המשפט, היו דווקא חברי הכנסת של הסיעות החרדיות.
החרדים הם אלופי העולם בהתבטאויות נגד בית המשפט העליון. "שופטי בג"ץ הם חצופים גדולים", הכריז יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני בעקבות הפסיקה בנושא הכנסת חמץ לבתי החולים. גפני גם תקף את בג"ץ לאחר שהתערב בבוטות בסוגיית בחירתו של יו"ר הכנסת: "שופטי בית המשפט העליון מחסלים בשנים האחרונות בשיטתיות את המשטר הדמוקרטי, ואת עקרון הפרדת הרשויות… מי שהמשטר הדמוקרטי חשוב בעיניו צריך לעשות כל מאמץ לעצור את גבהות הלב שלהם".
גם יו"ר אגודת ישראל יעקב ליצמן הסיר כפפות. לאחר ביטול חוק הגיוס בפעם האחרונה, הכריז ליצמן ששופטי בג"ץ "אינם בוחלים בשום דרך כדי להצר צעדיהם של לומדי התורה בישראל". חברו לסיעה ישראל אייכלר אמר לאחר פסיקת בג"ץ בסוגיית החמץ: "כולם כבר יודעים את השיטה הדיקטטורית של שלטון הבג"ץ. הם כבר לא מסתירים את הרודנות האנטי־יהודית והאנטי־דמוקרטית שלהם. פוטין כבר דמוקרטי יותר משליטי בג"ץ, שממשיך לבטל את סמכויות הכנסת ומטיל אימה ובוז נגד נבחרי הציבור המייצגים את הבוחר הישראלי". אף על פי כן, גם שבוע שעבר, בדיוק כמו לפני חודש, בחרו החרדים להיות מגיניו של בית המשפט, ולמעשה כפו על הליכוד לפעול להפלת ההצעות.
השניוּת ביחס החרדי למערכת המשפט – מצד אחד רטוריקה לוחמנית מאוד והרבה זעם אמיתי, ומצד שני הימנעות מכל פעולה נגדית מעשית – לא יכולה שלא להזכיר את הדפוס הגלותי של היהודי והפריץ. היהודי בגלות שנא את הפריץ הגוי בכל ליבו. קילל אותו בכל הזדמנות ואיחל לו את מיטב המיתות המשונות, אך מנגד חי בתודעה עמוקה של תלות בפריץ, שמנעה ממנו כל צעד מעשי שעלול להתפרש כמרד של ממש. החשש מתוצאתה של התגרות אפשרית בפריץ היה חזק יותר מכל תהומות השנאה והתיעוב. כתוצאה ממנו פיתחו היהודים מנטליות גלותית שתרגומה האידיאולוגי היה הטלת איסור על כל מעשה "התגרות", וראייתו כמעשה לא יהודי.
הקמת המדינה בידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, שלעיתים רחשו עוינות לאורח החיים החרדי, הביאה להעתקת התפיסות הללו גם לחיים בארץ, בבחינת "גלות ישראל ביד ישראל". עם השנים והעמקת המעורבות החרדית בחיי הפוליטיקה, הלך והתעמעם היחס החושש והמתרפס כלפי המנהיגות הפוליטית. אולם גם כיום אפשר עדיין לראות את ההתנגדות ל"התגרות" בכל מה שנוגע למערכת המשפט. אולי זה קורה בגלל התחושה שהנזק שמערכת המשפט עלולה להסב לציבור החרדי גדול בהרבה מנזקי הפוליטיקה. אולי זה קשור לכך שבניגוד להנהגה הפוליטית, ליהדות החרדית אין כמעט נציגות במערכת המשפט. החרדים כיום לא חוששים להתבטא נגד מערכת המשפט – בכל זאת, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית – אך כאשר הדברים מגיעים למישור המעשי, הם תמיד יהיו בצד החושש והמסתייג, ואפילו יתקעו מקלות בגלגלים.
מחיר השלום
אחד הכללים המפורסמים ביותר שנלמדים כבר בתואר הראשון ב"אוניברסיטה של החיים" הוא שאין ארוחות חינם. על כל דבר בעל ערך משלמים, וגם אם התשלום הוא בהקפה ולא במזומן – בסוף מגיע יום הפירעון. לכן לא ברורה החשאיות הגדולה האופפת את שאלת התמורות שישראל נעתרה להעניק בהסכמי השלום עם איחוד האמירויות הערביות ועם נסיכות בחריין. אם ההסכם אכן טוב כל כך לישראל, לא הגיוני שישראל רק קיבלה ולא שילמה דבר. הסכם "חינם" שווה בהתאם.
סעיפי ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות אמנם נחשפו למחרת החתימה על ההסכמים, אולם מקריאתם ברור שהם לא כל הסיפור. מתחת לשולחן וגם מעליו יש הסכמות נוספות שאינן מוזכרות בו. הבולטת ביותר היא הוויתור הישראלי על החלת הריבונות שהוזכרה בנאום שר החוץ של האמירויות בטקס החגיגי והמרגש בבית הלבן. אולם ככל הנראה יש עוד הסכמות, כמו למשל סוגיית מכירת מטוסי ה־F־35, שאולי לא הוסכמה במפורש, אבל בהחלט עומדת ברקע. ועוד לא אמרנו מילה על הקפאת התכנון ליהודים ביו"ש בחודשים האחרונים, ועל השאלה מה הקשר בינה ובין החגיגות בוושינגטון. סוגיית מחיר ההסכם צריכה להיות על השולחן, אסור לטאטא אותה מתחת לשטיח. דווקא הניסיון להכחיש ולמנוע דיון פתוח מעורר השערות פרועות ותיאוריות קשר תלושות מהמציאות.
דרושה תוכנית
ירי הרקטות מרצועת עזה לשטח ישראל, ממש בדקות חתימת הסכם השלום בבית הלבן, הזכיר לכל מי ששכח את עומק התסכול הפלסטיני מהחתימה. אולם, העובדה שהטקס היה יכול להתקיים ממש ברגע שנורות רקטות המחיש יותר מאי פעם את החלטת רבות ממדינות ערב לא לקשור עוד את גורלן בגורל הפלסטינים. בשנת 2020 מדינות ערב אינן רואות בעצמן חלק מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, לטוב ולמוטב. הן מוכנות לחשוף את היחסים עם ישראל ולכונן את הקשר איתה, ובאותו זמן ממש מנתקות את עצמן מאחריות לעתיד הפלסטינים. לערבים יש אמנם 22 מדינות וליהודים רק אחת. אך מקריאת ההסכמים שנחתמו השבוע עולה כי שאלת עתידם של ערביי ארץ ישראל המערבית, המכונים "פלסטינים", נותרה במגרשה של ישראל. הערבים מסתפקים בעניינה במס שפתיים.
רבים ניסו במשך השנים לבנות תרחיש שיאפשר למדינת ישראל להחיל את ריבונותה על כלל תושבי ארץ ישראל המערבית ועדיין להיוותר מדינה יהודית. תוכנית הטרנספר של רחבעם זאבי (גנדי) מלפני כ־33 שנה ותוכנית ההכרעה של ח"כ בצלאל סמוטריץ' שפורסמה לפני שנים ספורות הן רק שתיים מהדוגמאות הבולטות. בסופו של דבר לאף אחת מהתוכניות שעלו על הפרק אין היתכנות מעשית. כולן בנויות על שינוי מוחלט באופן החשיבה של העולם על ההתרחשויות בארצנו הקטנטונת, שינוי שלא נראה באופק.
ולכן, לאור השינוי המבורך במפה האזורית, אין מנוס ממחשבה ריאלית על המציאות הישראלית־פלסטינית, שתיקח בחשבון גם את ההווה המורכב אבל גם את הצורך לדאוג לעתיד. גם אם קשה לשרטט פתרון מיידי, ואין מנוס מלהמשיך להתנהל במציאות הסבוכה הקיימת, ניהול הסכסוך אינו יכול להיות היעד. מנהיגות בעלת שיעור קומה צריכה להתוות עקרונות מעשיים לפתרונות עתידיים ולהתחיל לפחות להתקדם למימושם. הקיפאון לא יוכל להימשך לנצח.
