נדמה שאינספור מילים נכתבו כבר על הסיקור המוטה של הפגנות בלפור. על האהדה שכל מי שנכח בהפגנת ימין, בפינוי מאחז שהתלהט, לא האמין שאהדה כזו אפשרית בכלל בתקשורת הישראלית עבור חוסמי רחובות המתעמתים עם המשטרה.
אבל עוד ערב גנרי של שידור חדשות מתחיל, והצופה הסביר, שברור לו כי התקהלות המונית בימי מגיפה היא מסוכנת, שפשוט לו כי התקבצות כזו בימים בהם הוטל סגר בעל משמעות כלכלית וחינוכית מבהילה היא מעוותת – נותר פעור פה מול מסך.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
תסכול עמוק ברחוב הפלסטיני בעקבות ההסכמים: "בגידה ועלבון"
"אני יודע שאני משמש מודל לקהילת 'אנשי הקשב'"
"לפחות אני רגיל למשחקים בלי קהל ביציעים"
זה מתחיל במשה נוסבאום בחדשות 12. "האנשים שהגיעו אמש לבלפור לא מתעלמים מהסגר. הם פשוט חושבים שהזכות להפגין והצורך למחות בעת הזאת גוברים". מה? מה?? עמדתי במרחק קצר מנוסבאום בקיץ 2005 בנווה-דקלים. לא זכור לי שהוא אמר שם ש"התושבים כאן לא מתעלמים מחוק ההתנתקות. הם פשוט חושבים שהצורך למחות על אובדן הבית שלהם הכרוך בצעד אובדני של מדינת ישראל, גובר".
וזה ממשיך בריאיון מדהים שעורך גיא לרר ב"צינור" של ערוץ 13, עם ד"ר שרון אלרעי פרייס, ממלאת מקום ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. שיחת נזיפה, יהיה הולם יותר להגדיר את שהתרחש שם.
בסוף השבוע, העזה הד"ר לומר לחדשות 12, כי קשה לה לראות את ההפגנות בהן מונפים דגלי ישראל, כאשר המנופפים בהם פוגעים בעצם התקהלותם בעם ישראל. רגע לפני שהוא פונה אליה, לרר תוהה האם הרופאה נשלחה אולי בידי מאן דהוא למשימה – להתמקד במיגור ההפגנות.
"האמירות שלי הן מקצועיות, אני רופאה", היא מנסה לומר את המובן מאליו. "רבים ביקשו לדעת מהו הבסיס המדעי", מקשה לרר. כאילו לא כולנו נמצאים עכשיו בתוך סגר שני מתסכל, רק כדי שלא נתקבץ יחד ותיבלם כבר במעט התפשטות המגפה. "את משמשת בתפקיד מאוד בכיר, כל מילה שלך נתפסת כתורה וכשאת מתעקשת להתמקד בהפגנות אולי יש בזה בעיה", הוא ממשיך ונוזף.
ובסוף, האפולוגטיקה מגיעה. אין לה ממש ברירה. היא אומרת שנכון, שלהתקהל במקום סגור זה מסוכן יותר, שבלי מסיכה מידבק יותר. אבל גם זה לא ישחרר אותה מתפקיד המתנצלת. מעמוד הקלון. "אני חושב שאת מבינה את מה שאני אומר. למה התמקדת דווקא בהפגנות. יכול להיות שהמעמד הזמני שלך שיחק תפקיד", הוא אומר, מבהיר במפורש, שאולי היא מנסה למצוא חן בעיני מי שיחליט אם תישאר באופן קבוע בתפקידה. (ובמאמר מוסגר: כן, נכון. כי זה בדיוק מה שיש לנו כרגע בישראל. אנשי רפואה שששים להירתם למאבק הסיזיפי וכפוי הטובה במגפה, ומפלסים לעצמם במרפקים ובהתחנפויות דרך לתפקידים הללו. בול). "אני מנסה לעשות את מה שחשוב למדינת ישראל", היא עוד מנסה קלושות. אבל הנזיפה תמה.
ההטיה המעצבנת הזו, הייתה עוד יכולה לעבור איכשהו בימים כתיקונם. אבל החיבה הגלויה למפגינים בירושלים בימי סגר, האיתרוג המוחלט שלהם בתקופת מגפה, היא פשוט מעילה בתפקיד.
למה למען השם, על קצה הצוק שאנחנו כמעט ומועדים ממנו כולנו, אי אפשר לומר אמת? למה הכול עניין של פוזיציה מטופשת? למה אי אפשר לומר שכל התקהלות בעת הזו, סותרת את מטרת העל של בריאות הציבור? גם תפילה המונית, גם התקבצות חסידית בחצר אדמו"ר, גם חתונה רבת משתתפים. הכול. כל מקום בו בני אדם רבים עומדים ביחד, קרובים זה לזה, הוא סכנה. גם אם הם מתכוונים לקרוע שערי שמיים, וגם אם הם רוצים שנתניהו יתפטר.
ממש כמו שמימין אפשר לומר שראובן עזר הוא יועץ מדיני מעולה, ובכל זאת הפרת הבידוד שלו הייתה מעשה שלא ייעשה. ממש כמו שצריך לומר שהנוכחות של יועץ התקשורת טופז לוק בהפגנה הייתה תמוהה והתירוצים שלו קלושים.
סיקור תקשורתי אחראי, לא אמור להסביר בימים אלו את מניעי המפגינים, ולא לנזוף במי שמעז לומר את המובן מאליו – שהתקהלות מגבירה הידבקות. הוא אמור לצאת עם מסר אחד: בואו נעביר את המריבות בעת הזו לרשתות החברתיות. בואו נתקוטט בינתיים בטוויטר ובפייסבוק. נמתח משם את הביקורת העצבנית ביותר, אבל נוריד כבר את נתוני התחלואה. בואו נציל את התלמידים שלנו, את המשק, את העסקים הקטנים והגדולים, את החיים.
ואחרי שכל זה ייגמר, נוכל בכיף להמשיך ללכת מכות ברחובות. ושיהיה לנו לבריאות.
