נתחיל מהסוף: מי שמדמיין את הרב שמואל אליהו מקבל עונש חמור בדין המשמעתי אליו יעמוד, או אפילו מפוטר, כדאי שיחדול את חלומותיו. הדין המשמעתי בפניו יעמוד הרב אליהו בעקבות פסיקת בג"ץ יתקיים בפני בית דין מיוחד שממנה מועצת הרבנות הראשית על פי חוק שירותי הדת היהודיים. בית הדין הזה מורכב מדיין או דיין בדימוס שהוא אב בית הדין ומשני רבני ערים. הסיכוי שבית דין שכזה יחמיר בדינו של הרב אליהו (ובדינם של רבני ערים בכלל, הרב אליהו איננו חריג בהקשר זה) הוא קלוש. שופטי בג"ץ היו מודעים לבעייתיות, ולכן המליצו למחוקק להשלים את חקיקת הרפורמה בדין המשמעתי לרבני ערים (רפורמה שהניסיונות לקידומה החלו בשנת 2017 אך נתקעו מאז בעקבות סדרת מערכות הבחירות). אבל בסיטואציה הפוליטית הנוכחית הסיכוי שהרפורמה תקודם מספיק מהר כדי לחול על דינו של הרב אליהו אפסי עד בלתי קיים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
עיתונאים שמאתרגים את ההפגנות מועלים בתפקידם
מיניות יהודית – ניסוח חדש למושגי הצניעות והתשוקה
"אני יודע שאני משמש מודל לקהילת 'אנשי הקשב'"
לכן, סיפורה של פסיקת בג"ץ היום איננו בשאלת גורלו האישי של הרב אליהו. הרב יהיה בסדר גמור ולתפקידו ומשרתו לא יאונה כל רע. הרב אליהו גם לא יהיה הרב הראשון שיועמד לדין משמעתי בגין התבטאויות קיצוניות בנוגע לערבים. קדם לו בכך הרב אליקים לבנון, הרב האזורי של השומרון. במקרה של הרב לבנון מצבו היה עוד פחות טוב, משום שכנגזרת מאופן העסקתם של רבנים אזוריים הוא עמד לדין בפני בית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה. למרות זאת הרב לבנון יצא "בזול" כשקיבל עונש של נזיפה, עונש חסר משמעות במקרה שלו. כך שניסיון העבר מלמד שדין משמעתי, אפילו בפני טריבונל מחמיר יותר, איננו אירוע מדאיג במיוחד.
הסוגיה שעומדת על הפרק במקרה הזה היא סוגיה עקרונית, כזו שנוגעת בשאלה מה תפקידו של רב וממילא מהם גבולות חופש הביטוי הרבני. חוות הדעת המרכזית בפסיקת בג"ץ בעניין הרב אליהו נכתבה על ידי השופט אלכס שטיין. העובדה שהשופט שטיין היה זה שכתב את פסק הדין פעלה לטובת הרב אליהו (ורבני ערים בכלל) משום שהיא ביצרה באופן משמעותי את חופש הביטוי של רבנים בכל מה שנוגע ללב התפקיד שלהם, כלומר ענייני הוראת ופסיקת הלכה. קריאה בחוות הדעת של חבריו להרכב, הנשיאה אסתר חיות והשופט יצחק עמית מלמדת שלו הם היו כותבים את חוות הדעת העיקרית התוצאה כנראה הייתה שונה.
כך העניק שטיין חסינות לפסק ההלכה של הרב אליהו האוסר השכרת דירות לערבים, להתבטאויות שלו נגד קהילת הלהט"ב ואפילו לדברים שאמר נגד בנות המתגייסות לצבא. בכל התחומים הללו קבע השופט שטיין כי במה שנוגע לפסיקת הלכה רב נהנה מחופש ביטוי 'מלא מלא'. ההתבטאויות בגינן קבע השופט שטיין כי יש להעמיד את הרב אליהו לדין נחלקות ל-3 חלקים. התבטאויות נגד ערבים שאינן נוגעות לענייני הלכה, התבטאויות פוליטיות שנוגעות לעיתים בעניינים מפלגתיים ממש והתבטאויות נגד מוסדות המדינה (ובעיקר מערכת אכיפת החוק). לדידו של השופט שטיין ההתבטאויות הללו אינן חלק מתפקידו של רב עיר וממילא גם לא זוכות לחופש ביטוי מלא.
מפסק דינו של השופט שטיין עולה בבירור כי לדידו תפקידו של רב הוא תפקיד הלכתי-תורני במובן צר. סוגיות של מדיניות נמצאות בתחום אחריותם של פוליטיקאים, לא של רבנים, ולכן גם מה שלפוליטיקאי מותר להגיד לרב אסור. רב לא נתפס בעיני השופט שטיין כמנהיג אלא כנותן שירות, למרות העובדה שהוא איננו עובד מדינה אלא נבחר ציבור. יעסוק הרב בענייניו של האל ויותיר לפוליטיקאים את תחומי עיסוקו של הקיסר.
החלוקה בין ענייני ההלכה לסוגיות של מדיניות ופוליטיקה היא חלוקה מקובלת בעולם. השופט שטיין, בניגוד לעותרים בדרישה להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי וכנראה שגם בניגוד לחבריו להרכב, לא רוצה "לחנך" רבנים בנוגע לאופן מילוי תפקידם. אולם, האופן שבו הוא תופס את התפקיד הוא הבעיה. האימוץ של התפיסה הרווחת, שמקורה בתפיסה הנוצרית (במיוחד הפרוטסטנטית) שמבקשת לייצר את הדיכוטומיה הזו בין ענייני האל והקיסר. כביכול אין לו לרב בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. התפיסה היהודית על מקומה של התורה בחיים ומקומה של מנהיגות תורנית בחיים היא שונה. החלוקה בין הלכה לבין פוליטיקה, מוסר ומדיניות היא חלוקה לא יהודית והכפפתם של רבנים לסטנדרט שמקורו בתפיסות נוצריות היא פגיעה במילוי תפקידם באופן היהודי והתורני. לכן, גם מי שכמוני וכמו רבים אחרים לא אוהב חלק מהתבטאויותיו של הרב אליהו ואפילו מי שרואה בהן כאלו המנוגדות לדרכה של תורה, צריך להירתע מהנחת המוצא שעליה בנוי פסק הדין נגדו.
