"חלוקת הרימונים נסתיימה. גם אני קיבלתי את הרימון שלי. תכננתי הכול. איך אשלוף את הנצרה. כיצד אניח אותו מתחת לגופי… אינני זוכר אם נפרדתי במחשבתי מאנשים יקרים. יכול להיות שחשבתי על אבא ועל אמא ועל הכפר…ואז הגיעה הידיעה במכשיר הקשר, ממפקדת הגדוד שמבחינים בבריחתם של ערבים מקטמון. הלחץ אמנם לא פסק בבת-אחת, אבל נתרחש אצלנו מהפך פסיכולוגי: שוב התחלנו להאמין שהערבים יישברו לפנינו… משעות הצהריים ואילך דעכה התקיפה הערבית עד שפסקה האש…"
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– צייצני אומות העולם
– "לא יודעים איך לאכול אותי – ערבי פעיל למען ישראל"
– הכול דבש: העוגות שימתיקו לכם את השנה
מאורע דרמטי זה, שאירע בקרב על סן-סימון במלחמת השחרור ושאותו תיאר רפול בספרו "סיפורו של חייל", מוטב שיחרת לנגד עיני העיתונאים מהמחנה הלאומי- ציוני אשר נראה כי מופעי "שבוע השנאה", כמיטב המסורת של "1984", נותנים בהם את אותותיהם. רוצה לומר שהקריאות לפרישת נתניהו בעסקה כלשהי, משדרים ליריבים חולשה. זאת דווקא בשעה שאף הם החלו לגלות סימני רפיון ועייפות כאשר כל תפיסות העולם שלהם התנפצו ונופצו ע"י נתניהו. והיריבים האלו, כאשר הם מריחים דם הם חושפים שיניים.
אם היה נדמה שחילול סמל המדינה ודגלה יבהיר למחנה הלאומי מהן מטרות ההפגנות בבלפור ובשאר המקומות, מסתבר שהעניין אינו מובן כפי שעולה מההסכמה עם הדרישה להדיח את ראש הממשלה. ראוי לזכור כי נתניהו ירד מעל הבמה מיד עם פרסום תוצאות הבחירות שבהן הפסיד לאהוד ברק ב-99'. צעדו זה של נתניהו מוטב שישמש דוגמא לקבלת דין הבוחר. חוסר ההשלמה עם רצון הבוחר היה עד כה נחלת השמאל, ועתה מתחוור שגם בימין העניין הזה, של דין הבוחר, מתחיל להתעמעם.
על המטרה של ההפגנות, בעיקר בבלפור, ניתן ללמוד מתוך ספרו של אמנון לורד "פרשת לוקאצ'ב" העוסק בתולדות השמאל והתנועה הקומוניסטית בארץ ישראל משנות השלושים ועד שנות החמישים. בספר מופיע "גנרל… שגילה לתלמידיו… סינים ואלג'יראים ויהודים, שיש לכל משטר מבנה של אגרטל בדולח. הכה בו בחפץ קשה ובעוצמה הדרושה בנקודה אחת מדויקת – וכל הזכוכית תהפוך לערמת קמח". היום ברור וידוע מיהו אותו גנרל שמטמיע אצל היהודים את עיקרי המרקסיזם שינק בקיבוץ. או שאולי מרוב גנרלים, שנגמרו להם המלחמות והאויב התחלף להם באוהב, כבר קשה לדעת מי הוא זה שמכה על הבדולח ובשביל מי הוא עובד. מה שעוד לא ידוע הוא מה יקרה אם חלילה יצליחו באיזה לילה לנפץ שוב את הבדולח.
בעניין טענתו של קלמן ליבסקינד, הקורא לפרישתו של נתניהו, ומאשים אותו על ש"הפקיד [את משרד המשפטים] בידיו של אבי ניסנקורן. הוא לא ניהל מלחמה, בניסיון למנות מישהו אחר לשר המשפטים," יש לומר כי המינוי היה אולטימטום מבחינת "כחול לבן".
חשוב גם לדעת כי הליכוד הגיע למו"מ, "מתוך הקבר" ממש, כלשונו הציורית של אחד מבכירי המפלגה. לאחר שכבר כמעט חוקק החוק שנאשם בפלילים לא יוכל לעמוד בראשות הממשלה. כלומר עמדת הליכוד במו"מ הייתה נחותה לאורך כל הדרך. ואולי גם כדאי להזכיר מי הוא האחראי לקונסטלציה הפוליטית הזו שהימין הגיעה אליה ומי פיצל את הקולות שגרמו לימין לעמוד בפני שוקת שבורה. התזכורת הזו חשובה מאחר והקריאות מימין להתפטרותו של נתניהו נובעות מאותו מחול השבתאות המתחדש סביב נפתלי בנט, שהוא כשלעצמו מדאיג ואף מפתיע. ספק אם מציאות שבה יוצא חוטא נשכר מתאימה דווקא לימים שבין כסה לעשור.
ויש עוד נקודה אחת שחוזרת על עצמה כל אימת שעולה מנהיג מהימין לשלטון או שהוא מאיים על ההגמוניה, והיא הדמוניזציה. כשהיה ז'בוטינסקי הוציאה מפא"י את החוברת "הרביזיוניזם-סכנה לעם". על בגין אמר עמוס עוז ערב הבחירות של 81': " 'מן הקואליציה נשאר הליכוד, מהליכוד נותרה רק חירות מחרות נשאר רק בגין שממנו אני מפחד. מהעליצות שלו אפילו יותר מהדיכאונות שלו'…"
למרבה הצער הפעם, במקרה של נתניהו, גם בימין נפלו למלכודת שטמן השמאל שהפך את המאבק האידאולוגי עם המחנה הלאומי למאבק אישי נגד נתניהו. מה שנחוץ כעת הוא התלכדות מאחורי מנהיג המחנה. בעניין הטענות שהעלה ליבסקינד, שחלקן אולי מוצדקות אך אחרות, כמו הטענות הממוחזרות שנתניהו לא עושה מספיק להתיישבות המלמדות על כפיות טובה, או הציפייה הנאיבית שנתניהו יגלה איזה מחווה לכחול לבן המחבלת בעבודת הממשלה משעתה הראשונה; את כל אלה יש להשאיר לשש אחרי הקורונה.
עכשיו צריך לדעת שהפגנות השמאל הם כמו הלהבה החזקה של הנר לפני שהוא דועך, ולנו לא נותר אלא רק לדקלם את השורה מ"הבלדה לחובש"; "רק לא להתייאש, רק לא להתייאש".
