ישראל על סף החלטה. היא קרובה מאד להחליט על מודל ההתמודדות שלה עם הקורונה ואלו אינן חדשות טובות. הסיבה לכך היא שישראל (לא זו הרשמית) החליטה על 'מודל חסינות העדר'. למי שרואה את פקקי הענק בכבישים, את ההפגנות הסהרוריות בבלפור, את החוגגים בחוף הים, את המתפללים ואת שאר עוקפי הנחיות משרד הבריאות מבין את הדבר הבא: חלקים גדולים מהחברה מפנים עורף ל'סגר הנושם' ומתעלים הן את עצמם והן את המדינה לקטסטרופה. את עצמם – משום שרבים מהם ימותו, ואת המדינה – משום שבתי החולים ומערכת הבריאות הולכים לקרוס ומשום שנשחק האמון בשאר זרועות השלטון והאכיפה. זהו מעשה של התאבדות לאומית מודעת.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
חצי הכוס המליאה של הפסיקה נגד הרב אליהו
"ההצלחה הגדולה שלנו הייתה להפיל את הצעת חוק השטחים הכבושים"
"אני יודע שאני משמש מודל לקהילת 'אנשי הקשב'"
החדשות הרעות הן ששותפים למעשה הזה גורמים רבים ביניהם: מכחישי קורונה; דור צעיר שמוכר בנזיד עדשי 'החירות' האישית את דור האבות; התקשורת המסחרית (וגם זו הממלכתית) המעודדת בשם ערך הביקורתיות את הכאוס וחוסר הציות האזרחי; בעלי אינטרס פוליטי המבקשים לנצל את הסיטואציה לטובת הגברת הכאוס; מגוון הקהילות הישראליות שתקועות בתוך האינטרסים הפרטיקולאריים שלהן:. בין אם מדובר בערבים שמקדשים את המסורת על פני החיים; החרדים המקדשים לכאורה את שם שמים; והחילונים הליברלים המעלים את עצמם ואחרים על מזבח ערך המחאה.
בישראל של היום מתקיים מפגש קטלני בין שלושה יסודות מבניים: האחד, המבנה החברתי המקנה משקל ליסודות קהילתיים על פני מגדירי יסוד ממלכתיים; השני, רכיבי התרבות הפוליטית היהודית מבוססי רעיונות ביקורתיים; מגמות כלל עולמיות השוחקות את תפיסת הסמכות וכל סמכות באשר היא הורית, דורית ומדינתית. המפגש הזה הוא קטלני מאחר והוא מכתיב קוד גנטי ישראלי המבוסס על תפיסות ונורמות של משא ומתן, דיאלוג שוטף ותהליכיות. כל אלה הן מעלות גדולות בעת שגרה וישראל של העשור האחרון נהנתה מהם והפכה דווקא בעטיים לסיפור של הצלחה.
אבל בעת הנוכחית שהיא עת חירום יסודות אלה פועלים בהיפוך והופכים לצרה צרורה ולמכשול משמעותי ביכולת לנהל באופן אפקטיבי וממוקד את המערכת. כך, המשא ומתן – מעקר את יכולת הממשלה והמדינה לאכוף מדיניות דיפרנציאלית למיגור המגיפה המבוססת על תפיסת "הרמזור"; הדיאלוג – מותיר גורמים, סקטורים ומגזרים במעמד של חוסר מרוצות ביחס לצעדים שננקטים כלפיהם או משאבים שמופנים אליהם; ואילו התהליכיות – גוזלת זמן יקר הנדרש לנקיטת צעדים לטיפול במגיפה והופכת את צעדי המדינה למסורבלים ואת תגובותיה לאיטיות.
מה שמתחייב בעת הנוכחית על רקע המשבר הוא לא דיאלוג, משא ומתן ותהליכיות, אלא היפוכו של דבר: הכרעה; סמכותנות/ממלכתיות; מיידיות. אלה יעשו את ההבדל בין ההתמודדות הישראלית המוצלחת עם הגל הראשון של הקורונה ובין הכישלון של הגל השני. אלו הם גם היסודות שהפכו את סין, יפן, דרום קוריאה ומדינות נוספות בעלות קוד גנטי סמכותני וקולקטיבי לסיפור של הצלחה בהתמודדות עם המשבר, לעומת מערכות מדינתיות דומות לשלנו, בעיקר מערביות, דוגמת ארה"ב, שם הפכו יסודות קהילתיים, אינדיווידואליסטים נוגדני סמכות וממלכתיות לעקב אכילס ביכולת למגר את המגיפה.
צריך לומר, אין כאן רק שאלה של 'מנהיגות', 'אמון' ושאר מושגים שבהם נוטה התקשורת לתווך לנו את המציאות וברור גם למה. מדובר בעניין מבני עמוק שהוא כאן כדי להישאר, גם אחרי שיסתלק מנהיג כזה או אחר וגם אחרי שהפנטזיה הפוליטית של מי מאיתנו תתממש. וזו הבעיה העיקרית, שכן אי אפשר למחוק אותנו מעצמנו.
עתה, ניצבת הממשלה על קרני הדילמה. מצד אחד, היא יכולה להמשיך ולהיסחף לתוך מודל חסינות העדר (ניסוי שאף מדינה לא הצליחה בו), ומצד שני לנסות ולהתנגד (גם במחיר פוליטי) למי שאנחנו ולנסות ולפעול נגד כיוון הגנטיקה הישראלית. אולם, גם אם תחליט הממשלה לנסות ולנתק אותנו מעצמנו ומהמגבלות העצמיות שלנו (ועל פי מכלול הדיווחים זהו הכיוון המסתמן להקשחת הסגר) ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. כלות הכול, אף מנהיג גנרל אינו יכול לקרוא 'אחרי' כאשר מאחוריו אין בנמצא הגייסות המוכנות לצאת אתו למערכה. בנסיבות הללו אולי באמת הגיע הרגע לנס.
