מה המשותף בין תמיכת השמאל בהפגנות בבלפור לבין התנגדות הימין הדתי להעמדת הרב שמואל אליהו לדין משמעתי, על פסיקותיו כנגד הומואים ומכירת דירות לערבים? לכאורה מדובר בשתי סוגיות נפרדות לחלוטין: האחת פוליטית והשנייה דתית. אבל בפועל, מדובר באותו עניין עצמו: שיח ציבורי שהפך לגמרי מחנאי ולעומתי, בו אף צד אינו מסוגל לראות את הדבשת של עצמו ואת חוסר העקביות בעמדותיו שלו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
התאבדות קולקטיבית: הקוד הגנטי המבורך של ישראל משחק לרעתה
חצי הכוס המלאה של הפסיקה נגד הרב אליהו
עיתונאים שמאתרגים את ההפגנות מועלים בתפקידם
נתחיל בהפגנות. אין ספק שבתנאים הנוכחיים, כל התקהלות המונית נושאת בחובה לפחות את פוטנציאל הסכנה של הדבקה רחבה בקורונה. הטענה משמאל היא שבפועל, אין נתונים שיוכיחו שהדבקה כזו אכן מתרחשת וחולי קורונה רבים נדבקו דווקא בהפגנות.
אלא שהטענה הזו בעייתית מאוד, מכיוון שלאור המימדים הנוכחיים של המגיפה בישראל, כבר מזמן לא מתקיימות חקירות אפידמיולוגיות מסודרות לגבי כל נדבק, כך שאין באמת יכולת לומר היכן בדיוק נדבקו כל החולים של החודשים האחרונים. כשם שאפשר רק לשער, ללא נתונים מוסמכים, שהרבה חולים חרדים נדבקו בתפילות המוניות או בחתונות המוניות, וכשם שניתן לשער שהרבה חולים ערבים נדבקו בחתונות ההמוניות שהתקיימו במהלך הקיץ גם בציבור הערבי – כך ניתן לשער שהרבה חולים חילונים נדבקו בהפגנות, או ממישהו שנדבק בהפגנות. פשוט משום שאלו מקרי ההתכנסות ההמונית הגדולים ביותר בכל אחד מהמגזרים. מהסיבה הזו, הנטייה של אנשי שמאל, לפעמים אפילו של מפגיני בלפור עצמם, להתנפל על שני יועציו של בנימין נתניהו שחרגו מהוראות הבידוד היא מגוחכת, שלא לומר נגועה בצביעות עמוקה. היא כמובן מוצדקת לגופו של עניין, אבל איך אפשר להתנפל על יועציו של נתניהו, שני אנשים בסך הכל, ולתמוך בו-זמנית באירועים ההמוניים בבלפור, בקיסריה ובגשרים ברחבי הארץ?
כן, חופש המחאה וחופש ההפגנה הן אכן מן הזכויות המרכזיות של חברה דמוקרטית. אבל גם חופש דת הוא זכות כזו. ובשעה שבשם הזכות לחיות, הזכות הבסיסית והעליונה ביותר, גוזרים על רבבות מתפללים שלא יוכלו להתפלל כהרגלם, אלא בהגבלות חמורות, גם בימים הקדושים ביותר בלוח השנה היהודי, אי אפשר להימנע מלגזור בשם הזכות לחיות גם על אלפי מפגינים שיצטרכו להפגין מתוך אותן הגבלות המבקשות לשמור על חיי אדם.
באותה רוח ברור גם שכל התבטאות פוליטית, או אידיאולוגית, צריכה להיות אסורה על אדם הממלא תפקיד ממלכתי שאמור לשרת את כלל הציבור, קל וחומר כזה שממלא תפקיד שיפוטי. מכיוון שכל רב עיר נחשב גם לראש אבות בתי הדין בעירו, הרי שכל אחד מהם הוא גם בעל תפקיד שיפוטי ולא רק רבני. אילו היה שופט כלשהו יוצא בהכרזה נגד הציבור הדתי ואורחותיו הפסולים בעיניו, הוא לא היה נשלח לדין משמעתי בלבד. קרוב לוודאי שהוא היה מפוטר, או נאלץ להתפטר, עוד באותו יום. וסביר שהחוגים הדתיים היו הראשונים לתבוע את סילוקו. והנה, אותם חוגים דתיים אינם רואים כל בעיה ברב עיר שמדבר בבוטות על הומוסקסואלים, או פוסק לשומעיו שעליהם להימנע מלמכור או להשכיר דירות לערבים.
זאת ועוד: יש בין תומכיו של הרב אליהו מי שטוענים אפילו שהמשפט האזרחי לא יכול לומר דבר על רב הפוסק פסיקה הלכתית, תהיה גזענית ומחרידה ככל שתהיה. למרבה הצער, גם שופט בג"ץ אלכס שטיין, שכתב השבוע את הפסיקה העיקרית בעניין הרב אליהו, חושב שחופש הביטוי חל גם על אמירות מסוג זה. מעניין מה היו אומרים שטיין ותומכיו הדתיים על בישוף בעיר אירופית שהיה אומר למאמיניו שהנצרות אוסרת עליהם להשכיר או למכור דירות ליהודים. לעניין זה יפים דבריו של השופט יצחק עמית, שחלק על שטיין וקבע ש"המילה הלכה אינה מילת קסם שיכולה להדוף ולהרתיע מפני ביקורת שיפוטית" (ואנו נוסיף: ובוודאי שלא מפני ביקורת מוסרית).
טלו קורה מבין עיניכם, מתבקש לומר לכל אותם דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, הדורשים מיריביהם מה שאינם חולמים לדרוש מעצמם. ואנא, הזדרזו ליטול את הקורות הקיימות, כי הן עומדות להפוך לקומות שלמות, ואותן כבר יהיה קשה ליטול לפני שיגרמו לקריסה כוללת של הבניין.
