בגל הראשון של הקורונה אנשים מחאו כפיים לצוותי הרפואה שטיפלו בחולי הקורונה הראשונים. עשו מטס הצדעה לכבודם ביום העצמאות. בגל הנוכחי, כך נדמה, הדאגה הציבורית העיקרית היא שחלילה הצוותים הללו לא יישארו ללא מטופלים. אנחנו עם שכנראה אוהב שידורים חוזרים, לכן לא מפתיע איך אתמול במהדורה המרכזית של ערוץ 12 שידרו כתבה שלכאורה אין לה כל ערך עיתונאי אמיתי ומחדש: כתבה שבה שוב הביאו את שגרת היום והלילה של צוותי רפואה ממחלקות קורונה בבתי חולים ברחבי הארץ, והפעם בגרסת "מחוברים" כשכל איש צוות מתעד את עצמו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בלי חמצן: ביטול ניתוחים אלקטיביים יפגע בבתי החולים
חצי הכוס המלאה של הפסיקה נגד הרב אליהו
הקשר עם המפרץ מחליף בריתות אסטרטגיות ישנות
לכאורה, בשביל מה להשקיע באיסוף חומרים ועריכת כתבה חדשה שכזו? הרי היו אלף כאלה בגל הראשון, עד שאפשר לעשות מהן בינג'. בכתבה החדשה גם לא שודרו חומרים מזעזעים. אנשי הצוות העייפים והשחוקים האלה לא צילמו בלייב את הרגע שבו שוב קראו להם בדחיפות כי עוד חולה קורונה עומד לנפוח את נשמתו, אלא עבדו ונלחמו במוות ללא המצלמה ורק סיפרו עליו בדיעבד. זה בהחלט לא היה פרק רווי אקשן של "המתמחים" אלא אסופת חומרים "משעממים" כמעט.
אלא שדווקא בתוך החומרים הכמעט אפרוריים האלה מסתתרת הטרגדיה: אנחנו מגלים שכבר היינו שם, או יותר נכון, הצוותים האלה כבר היו שם, ושאם נתייחס לעוד כתבה כזו כאל רעש לבן, אנחנו מחמיצים את הפואנטה הכואבת. הרי אחרי הגל הראשון כבר היינו במצב של כמה עשרות חולים ליום בלבד, וכיום אנחנו בכמה אלפים, ובעלייה מתמדת בחולים הקשים. אותם צוותי רפואה שהתמודדו עם נגיף חדש, עדיין מתמודדים עמו רק עם הרבה יותר חולים, בהם כאלה קשים, ועם חורף שהוא אניגמה מאיימת במיוחד.
לראות שוב רופאה משיבא שלא זוכה לראות את ילדיה הקטנים, את האח ששוב מסיים את המשמרת מזיע בכל גופו או את עובדת המעבדה שמודה שלעבודה כל כך ממושכת בבגדים ממוגנים יש אפקט שהוא גם פיזי וגם נפשי זה כן לצפות בחומרים קשים. זאת בעיקר כי הם ממחישים את העוצמה הבלתי נתפסת בה נבעטנו לא לנקודת ההתחלה, אלא למקום גרוע ואפל בהרבה ממנו.
"במלחמת לבנון השנייה מתו כ-200 איש. במלחמת יום כיפור מתו כ-2,700 איש. על כל הרוג היו בין 3-5 פצועים. יש בארץ כרגע יותר משפחות מתאבלות מאשר מספר המשפחות המתאבלות בגלל של"ג ומלחמת לבנון השנייה גם יחד, ואנחנו בדרך ליום כיפור", כך כתבה בתחילת השבוע בפוסט ארוך ונוקב פרופ' שרון ענב, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק בירושלים. נכון להיום (ד'), מדובר על 1285 נפטרים, 6861 חולים מאומתים חדשים, ו- 668 חולים במצב קשה.
ענב עובדת ביקום אחד, קשה, סיזיפי ובעל אופק קטוע, שאין עליו מידע, באירוע נטול גבולות גזרה מוגדרים מראש. וביקום אחר, מקביל לה לחלוטין, ישנם אנשים שמאמינים שהנגיף הזה בכלל לא קיים, או שהוא אוברייטד. עבור מכחישי הקורונה הללו, אנשי הרפואה, שכל מה שהם עושים זה להיאבק בנגיף, הם אלו שמבלבלים אותם עם עובדות. המכחישים האלה כאילו מועכים בעצם הווייתם את העבודה הקשה של צוותי הרפואה במחלקות הקורונה. אלו שלא יודעים מתי יחזרו הם ומשפחותיהם לחיים רגילים. לראות את הסבל שעובר על הצוותים הרפואיים האלה וללכת אחרי זה להפגין בים, להתפלל צפוף, לבית קפה שהחליט לפתוח ולארח 50 איש או לחתונה המונית בצפון זה כמו לדרוס מישהו, להשאיר אותו לדמם על הכביש וללכת מיד אחרי זה לאכול פיצה.
במהדורה גם ניסו להבין האם מערכות הבריאות באמת קורסות, או שזו כותרת מוגזמת, דרך ראיונות עם מנהלי בתי חולים. אך לא צריך רק לספור מיטות או לשמוע את הדרג הפיקודי של המערכה הרפואית, מספיק לראות את המרואיינים האלה, את השחיקה הפיזית והמנטלית שהם עוברים כבר חודשים, כדי להבין שהקריסה כבר פה. משפטים כמו: "למעשה כבר תקופה ארוכה שאנחנו פשוט שורדים בקושי את היום", ו- "תחזיקו לי אצבעות שאני אצא בחיים, אני כבר לא מסוגלת יותר", יותר מידי חזרו בכתבה הזו.
האנשים האלה הם כמו החיילים שמחרפים נפשם כדי לשמור עלינו בגבולות כדי שהעם ימשיך לבלות כרגיל, רק שבמקרה הזה בלתי אפשרי שגם העם ימשיך בבילויים שלו כאילו כלום לא קורא בגבולות. אולי הפתרון הוא שכל משפחה תאמץ איש רפואה ממרפאת קורונה, כמו שמאמצים חיילים. תדאג לו לאוכל חם באמצע משמרת, לשי לרופא כמו שי לחייל.
אף אחד מאנשי הצוות הרפואיים הללו לא פנה לציבור וביקש לחנך אותו, אלא רק תיעד את חייו בפשטות ובשקט. רוצים להצדיע להם? להראות שאתם יודעים שאם תיפלו מהנגיף יש מי שמטפל בכם? אל תעלו הפעם מטס לשמים, פשוט חבשו מסיכה, אל תתפללו בבית כנסת צפוף, מצאו דרכים להפגין מבלי להתגודד וכבדו את הסגר. גם מקבלי ההחלטות שחוררו כל החלטה שלהם ורוקנו אותה מתוכן, נכנעו למגזרים, ללחצים ולאיומים ויצרו חוסר אמון ציבורי עמוק ובצדק, צריכים להתחשב יותר, הרבה יותר, בצוותי הרפואה הללו, שבקושי רואים את הילדים שלהם, שכמעט ואיבדו צלם אנוש. איך אמר בשיאה של המהדורה גבי ברבש, האיש שנמלט בעור שיניו מתפקיד הפרוייקטור? "הנגיף לא סלחן לפרטאץ' הישראלי".
